מדינת ישראל נ' סודמי

הכרעת דין

כתב אישום, מהלך המשפט וטעוני הצדדים

הנאשם הואשם בכך שבעת נהיגתו באופנוע ברחוב מחרוזת ביפו, פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש, וכתוצאה מפגיעה זו נחבלה הולכת הרגל שהינה ילידת 1996 בחבלות של ממש.

בפני ביהמ"ש העידו מטעם התביעה בוחן התנועה והולכת הרגל ומטעם ההגנה העיד הנאשם.

התביעה בסיכומיה ביקשה להרשיע את הנאשם, לטענתה היה על הנאשם לצפות סכנות בדרך, שדה הראיה במקום היה פתוח לחלוטין וללא כל הפרעה, הנאשם ראה את הולכת הרגל ועל אף זאת התעלם ממנה ומהסכנה הפוטנציאלית והמשיך בנהיגתו. אילו הנאשם היה נוהג במהירות המתאימה לתנאי הדרך ומאט את מהירות נסיעתו במועד, התאונה היתה נמנעת.

ב"כ הנאשם בסיכומיו מפנה את חיצי ביקורתו לעבודת הבוחנות אשר בתיק, לבוחן התנועה היו את כל הכלים המקצועיים הנדרשים לעריכת שחזור ואולם הבוחן המשטרתי לא עשה זאת, ולא הביא בפני ביהמ"ש כל מסקנה מקצועית האם התאונה נמנעת או בלתי נמנעת. הסניגור מפנה את בימ"ש לנוהלי המשטרה ובהם אפילו בתאונה אשר נגרמת על מעבר חציה מחויבים בוחני התנועה של משטרת ישראל לבצע שחזור,קל וחומר בתאונה זו בה הולכת הרגל חצתה את הכביש לא במעבר חציה, והשחזור כאמור לא נעשה.

ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו שהנאשם עשה כל שביכולתו כדי למנוע את התאונה בעת שהבחין כי זו עומדת להתרחש, הנאשם בלם את אופנועו וסטה מנתיב נסיעתו כדי להמנע מפגיעה.לדברי הסנגור הולכת הרגל חצתה את הכביש בריצה, לא במעבר חציה, על אף שקיים מעבר חציה סמוך למקום התאונה, החזיקה והשתמשה בטלפון נייד תוך כדי חצייתה, ובנסיבות אלו, בוודאי נוכח העדר שחזור תאונת הדרכים אין לגולל את האחריות לתאונה לפתחו של הנאשם.

דיון והכרעה

גירסת הנאשם

הנאשם מסר הודעות במשטרה (ת/4). מהודעתו מיום 27.7.10 שעה 11:10 עולה התמונה הבאה: הנאשם נהג באופנועו ברחוב מחרוזת ביפו. בכיוון נסיעתו פס האטה בכביש. תוך כדי נסיעתו הבחין הנאשם בהולכת רגל, ילדה כבת 14 שחוצה את הכביש כשהיא מחזיקה בידה טלפון נייד. הולכת הרגל חצתה בשלב זה את הכביש בהליכה רגילה, משמאל לימין בכיוון נסיעתו. הנאשם ראה את הולכת הרגל כאשר היתה "בערך באמצע הדרך של הנתיב הנגדי" (ת/4 שורות 16-17). באותה עת הנאשם נסע בסמוך למדרכה שמימינו, ובמהירות של 30-40 קמ"ש. לפתע ראה הנאשם את הולכת הרגל מתחילה לרוץ לכיוונו, וכדבריו בהודעתו "הילדה חצתה את הכביש מהקו הלבן בריצה מהירה..." (ת/4 שורות 48-49). הנאשם הבין "שהולכת להיות תאונה" (ת/4 שורה 22), בלם בלימת חרום ותוך כדי בלימה פגע בה.

הנאשם נשאל בחקירתו במשטרה "אתה מספר לי שראית אותה עוד קודם לכן איפה שהוא באמצע הנתיב הנגדי בחציה בהליכה... מדוע לא האטת או הגבת בבלימת חרום..." (ת/4 שורות 51-54). תשובתו של הנאשם היתה כדלקמן: "אני עברתי בצמוד למדרכה במקום בו פס האטה לא קיים ולאופנוע קל לעבור שם בלי קפיצה וציפיתי שהולכת רגל תראה אותי ותעצור אבל היא פתאום התחילה לרוץ לכביש בערך כשהיא הגיעה לפס הלבן" (ת/4 שורות 57-61). הנאשם בתשובתו לא מתאר האטה במהירות נסיעתו או סטיה מנתיב נסיעתו בשל הולכת הרגל.מתשובתו עולה ברורות שהנאשם בחר לנסוע בצמוד למדרכה הימנית לא בשל סיבות הכרוכות בהולכת הרגל אלא בשל בקשתו להמנע מהאטה, או מקפיצת אופנועו אם היה ממשיך באותה מהירות נסיעה, ואסביר:

פס ההאטה, שהינו תלולית קלה לרוחב הכביש מיועד לגרום לרכבים הנוסעים בדרך להאט את מהירות נסיעתם. משכך נהג רכב, ובוודאי נהג אופנוע, המתקרב לפס האטה צריך להאט את מהירות נסיעתו שהרי לשם כך נוצר פס ההאטה, ובאם לא עשה זאת צפוי הרכב, ובוודאי האופנוע "לקפוץ" קלות באוויר ( גובה הקפיצה כגובה המהירות ).הנאשם לא חפץ בהאטת מהירות נסיעתו, ואף לא חפץ בקפיצת אופנועו באוויר ועל כן נסע בצד הימני קיצוני של הכביש בסמוך למדרכה במקום שבו אין פה האטה, משום שפס האטה לא מגיע עד למדרכה.

מעיון דקדקני בהודעתו ניתן להסיק באופן חד משמעי שתגובת החרום הראשונה והיחידה של הנאשם היתה בלימת חרום בזמן שהבחין בהולכת הרגל רצה לכיוונו דהיינו מאזור קו ההפרדה .

בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם נתונים אחרים, בעדותו ביקש לכרוך את סטייתו לימין הדרך לא רק עם רצונו להמנע מקפיצת אופנועו אלא גם כתגובה לריצתה של הולכת הרגל לעברו. אני דוחה ניסיונות אלו. מהודעתו במשטרה עולה ברורות כי מיקומו היה בסמוך למדרכה עוד לפני שהולכת הרגל פתחה בריצה, ומהודעתו במשטרה עולה ברורות כי מיקומו שם היה אך בשל בקשתו להמנע מקפיצת אופנועו ולכן אין שחר לדבריו בעדותו בבימ"ש ולפיהם "...פתאום היא התחילה לרוץ אלי לכיוון האופנוע אני ברחתי ימינה..." (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 7-8).

מהמקובץ עד כה ומגירסת הנאשם הראשונית עולה שהנאשם הבחין בהולכת הרגל מאמצע הנתיב הנגדי בהיותה הולכת הליכה רגילה. באותה עת הנאשם נסע בסמוך למדרכה בנסיעה שוטפת של 30-40 קמ"ש ולא נקט בכל פעולת חרום שהיא. בהגיע הולכת הרגל לקו ההפרדה , התחילה הולכת הרגל בריצה לכיוונו ואז נקט הנאשם בפעולת חרום ובלם בבלימת חרום את אופנועו.

אחור בתגובה ונמנעות התאונה

על אף שמדובר בפגיעה בהולכת רגל לא נערך שחזור ואין ספק שבנקודה זו הצדק עם ב"כ הנאשם. בוחן תנועה אסף ממצאים מזירת התאונה. גם אם אלו לא נאספו מייד לאחר התאונה, בידי הבוחן המשטרתי היו ממצאים ועדויות שעל פיהם היה באפשרותו לבצע שחזור של התאונה ולקבוע האם בנתונים אלו או אחרים התאונה היתה נמנעת אם לאו. הבוחן לא עשה זאת. הסבריו בבימ"ש אינם מתקבלים על דעת בימ"ש, ואינם עולים בקנה אחד עם נוהלי משטרת ישראל ,כפי שב"כ הנאשם ציין והציג לבימ"ש.

מאחר ובמשפט פלילי עסקינן ובהעדר קביעות בוחניות כל ספק יבוא לטובת הנאשם . אין בפנינו כל קביעה מה היה מיקומה של הולכת הרגל כאשר הנאשם היה יכול לראותה לראשונה.לכן עלינו להניח לטובתו כי ראה את הולכת הרגל לראשונה במקום בו היה יכול לראותה לראשונה. מיקום זה הינו באמצע הנתיב הנגדי לערך. בנקודה זו הולכת הרגל הלכה בהליכה רגילה והנאשם המשיך נסיעתו כרגיל .בהגיע הולכת הרגל לקו ההפרדה החלה בריצה ואז הנאשם הגיב בבלימת חרום.

האחור בתגובה הינו לכל היותר ביחס לקטע הדרך שבין אמצע הנתיב הנגדי לקו ההפרדה שהרי בקטע דרך זה הנאשם לא הגיב כלל ועם ריצתה של הולכת הרגל הנאשם הגיב ובלם בבלימת חרום.

כידוע, אין לבוא בחשבון עם נהג אשר מגיב באחור של שניה או שברי שניה, ומאחר ואין בפנינו כל נתונים בוחניים אי אפשר לשלול את האפשרות שמדובר באחור בתגובה כה קצר שאין להרשיע נאשם על פיו. יתרה מזאת אף אם הנאשם היה מגיב בזמן ובולם מוקדם יותר כאשר ראה לראשונה את הולכת הרגל יתכן והתאונה לא היתה נמנעת. הבוחן נשאל על כך והשיב " מספרית ברור שלא, כי לא עשיתי שחזור..... " ( עמ' 8 שורה 6-7) .