מדינת ישראל נ' סואעד(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 14099-07-11, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 380 + 382 (ג) ו- 452 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 5/7/11, במהלכו עיקם המשיב את ידה של אשתו, הגב' חדוג' סועאד (להלן: "המתלוננת"), שעה שהחזיקה בשלט של הטלביזיה, הוציא את השלט מידה ושבר אותו, נטל חלק מהשלט השבור ושרט באמצעותו את המתלוננת במצחה ובהמשך נטל בקבוק מים קפואים והלם באמצעותו בכתפיה ובגבה של המתלוננת ומשך בשערותיה וכתוצאה מכך נגרמו למתלוננת שריטה מדממת במצח ורגישות בצוואר ובגב התחתון.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 14099-07-11.

מקור סמכותו של ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

בהתאם להוראות סעיף 21 הנ"ל, הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לביהמ"ש, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שמתקיימת עילת מעצר.

ב.שישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

3.אשר למקרה שבפניי, הסניגור לא חלק, בצדק, על קיומה של עילת מעצר, שהרי לאור העובדה שהמשיב מואשם בביצוע עבירת אלמ"ב ולאור הוראות סעיף 21 (א) (1) (ג) (5) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות". לכן כל שנותר הוא לבדוק אם יש בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

לאחר שבחנתי את העדויות ושאר הראיות שבתיק החקירה, שנמסר לעיוני, נוכחתי לדעת שיש בתיק ראיות בעלות פוטנציאל להביא להרשעת המשיב. אמנם מדובר, בגדול, בגירסה מול גירסה (גירסת המתלוננת מצד אחד וגירסת המשיב מצד שני), אולם ראוי לזכור שבשלב זה, של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להכריע בשאלות של אמינות ו/או מהימנות. די בכך שישנה עדות המתלוננת, שאם תימצא אמינה ע"י המותב שידון בתיק הפלילי, יהיה בה כדי להביא להרשעת המשיב. מה גם שגרסת המתלוננת נתמכת, לפחות חלקית, בתיעוד הרפואי המצוי בתיק החקירה ובהודעותיהם של מוופק, אחיו של המשיב ושל נגוא, אחותו של המשיב.

לא נעלמו ממני טענות הסניגור באשר לקיומן של סתירות בהודעות המתלוננת, אולם אינני סבור שמדובר בסתירות כה מהותיות, המערערות לחלוטין את גירסת המתלוננת, עד כדי כך שניתן לקבוע כבר בשלב זה כי אין ליתן אמון בגירסת המתלוננת באשר למעשה התקיפה שביצע בה המשיב.

אני קובע, איפוא, כי יש בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, הגם שאני מסכים עם הסניגור שישנה חולשה מסוימת בעוצמתן של ראיות אלה.

4.בהתאם להוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים מוטלת על בית המשפט חובה, לאחר שמצא כי יש עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, לבדוק את קיומה של חלופת מעצר, כזו שתבטיח את השגת מטרת המעצר ורק בהעדר חלופת מעצר ראויה, רשאי ביהמ"ש להורות על מעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח.

מטרת המעצר, במקרה שבפניי, הינה הבטחת שלומה ובטחונה של המתלוננת מפניו של המשיב, שהרי אין חולקין שהמשיב מהווה סכנה רק למתלוננת ולא לכולי עלמא.

הסניגור הציע, כחלופת מעצר, להרחיק את המשיב לקרית אתא, שם יש לו דירה וכן לאפשר לו להמשיך לעבוד בקיבוץ רמת יוחנן, שם הוא עובד כבר 20 שנה כאחראי על מרכז המזון לבקר.

מאחר ומעדויות שישנן בתיק החקירה עולה, לכאורה, כי המשיב סובל מבעיית התמכרות לטיפה המרה – מפנה בעניין זה למה שכתב השוטר עיסאם פיראס בדו"ח הפעולה שלו וכן לדברי אחיו מוופק (שורה 10 להודעתו) ולדברי אחותו נג'וא (שורה 13 להודעתה) – נראה לי כי מן הראוי לקבל תסקיר מעצר בטרם אחליט אם חלופת המעצר שהוצעה היא אכן חלופה ראויה.

5.אשר על כן, אני מורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

שירות המבחן מתבקש לבדוק את רמת מסוכנותו של המשיב ואת התאמתה של החלופה שהוצעה ו/או של כל חלופת מעצר אחרת שתוצע על ידי המשיב.

נדחה להמשך דיון בבקשה, לאחר קבלת תסקיר מעצר, ליום 10/08/11, שעה 12.30.

יש לזמן את המשיב באמצעות שב"ס.