מדינת ישראל נ' סגל(עציר)

גזר דין

הנאשמת הורשעה, על פי הודייתה, בביצוען של 3 עבירות איומים. במועדים הרלוונטיים לענייננו שהתה הנאשמת, שהינה ילידת שנת 1958, בהוסטל "אופק נשי" שהינו הוסטל ממשלתי עירוני לנשים במצוקה בחיפה. הנאשמת התגוררה בהוסטל החל מסביבות חודש 2/2010.

כתב האישום מפרט שני אירועים עיקריים:

בתאריך 16/8/10 התקיימה ישיבת עבודה של צוות ההוסטל, בה לקחה חלק, בין היתר, גם הגב' אודט עזרא שהינה אם הבית. במהלך הישיבה, פרצה הנאשמת לחדר בו התקיימה הישיבה, הצביעה על המתלוננת והטיחה לעברה את הביטויים הבאים, או דומים להם: "בגללך אני עוזבת", "הכל בגללך", הכל בגלל הפה שלך", "זה הסוף שלך", תזהרי ממני", "את תראי מה אני אעשה לך". זמן קצר לאחר מכן, נערכה הפסקה של הישיבה, משיצאה המתלוננת את החדר היא הבחינה בנאשמת וכן הבחינה בסכין החבוי בכיס מכנסיה. הנאשמת התבקשה למסור את הסכין למנהלת ההוסטל. תחילה הכחישה את הימצאותו ולאחר מכן, משמסרה אותו, צעקה לעבר המתלוננת כי היא:"תפתח אותה מלמעלה עד למטה" וכן בצעה תנועות תואמות עם ידיה, ללא הסכין.

למחרת היום, בתאריך 17/8/10, בהיותה מחוץ להוסטל, פגשה הנאשמת חברה להוסטל. הנאשמת אמרה לאותה חברה את האמור להלן:"תמסרי לאודט (המתלוננת – י.ל.) שאני אתן לה מכות ואפתח לה את הראש לשניים". אותה חברה מסרה את הדברים למתלוננת.

על בסיס התיאור העובדתי לעיל הואשמה, וכאמור לעיל גם הורשעה על פי הודייתה, הנאשמת ב-3 עבירות של איומים, וזאת לפי ס' 192 לחוק העונשין.

בא כוח המאשימה עמד על החומרה במעשי הנאשמת שאיימה על עובדת ציבור שכל "חטאה" היה לעזור לנאשמת ולנשים דוגמת הנאשמת. כנסיבה לחומרה, ציין בא כוח המאשימה את החזקת הסכין, אף שלא הואשמה בנדון, דבר שיש בו להצביע כי לא מדובר היה במלים בעלמא. עוד ציין ב"כ המאשימה, כי לא מדובר היה באירוע חד פעמי, אלא הפנה לאירוע שהתרחש למחרת היום. בנוסף, הפנה ב"כ המאשימה לעברה העשיר יחסית של הנאשמת ולצורך להגן על עובדי הציבור ולספק להם הגנה כך שיבצעו את תפקידם ללא מורא.

מנגד, ציין ב"כ הנאשמת כי מבלי להקל ראש בביטויים אותם אמרה הנאשמת, הרי לא יהיה זה נכון לייחס לנאשמת כוונה להוציאם לפועל, והראיה – הנאשמת יצאה מאולם הישיבות לאחר שהתבקשה לעשות כן, והגם שהחזיקה סכין על גופה, הרי שהיא כלל לא הוציאה אותו מכיסה ומאליו יוצא שלא עשתה כל תנועה מאיימת בעזרת הסכין. יתרה מכך, נטען כי הנאשמת מחבבת את המתלוננת ולאחר שעזבה את ההוסטל היא לא ניסתה ליצור כל קשר עם ההוסטל בכלל ועם המתלוננת בפרט, ואלמלא פגשה את אותה חברה הרי גם לא היתה מאיימת בעקיפין על המתלוננת. בנוסף, הפנה ב"כ הנאשמת לנסיבות חייה הקשות של הנאשמת ולכך שלמרות עברה הפלילי העשיר ולגילה שאינו צעיר, הרי שבכל תקופת חייה היא ריצתה רק תקופת מאסר אחת בפועל. מדובר היה במאסר למשך של כ 9 חודשים בשנים 1977-1978 (פריטים 2-4 בגליון הה"ק ת/1). משכך, ימי המעצר הבהירו לנאשמת כי גם איומים מילוליים הינם אסורים ויכולים להוביל לענישה מכאיבה וכן "ציננו" את רוחה.

בדבריה טרם גזר הדין, הבהירה הנאשמת כי לא התכוונה למה שאמרה וכי לעתים היא אומרת דברים ללא שליטה וללא כוונה. הנאשמת ציינה, כי היא אוהבת את המתלוננת וביקשה את רחמי בית המשפט.

אין מחלוקת, כי העבירות בהן הורשעה הנאשמת הינן חמורות ואין להקל בהן ראש. הנאשמת איימה על אם הבית בהוסטל בביטויים קשים בוטים ואלימים. אכן, התנהגותה של הנאשמת לא לוותה בביטויי אלימות פיזיים, אולם כידוע לא פעם, האלימות המילולית הינה צעד ראשון טרם האלימות הפיזית. אכן, הנאשמת לא עשתה כל שימוש בסכין שנשאה על גופה (ואף לא הואשמה בנשיאתו), אולם הדבר עשוי ללמד על אופיה ומסוכנותה של הנאשמת. העובדה כי הנאשמת חזרה על האלימות המילולית גם למחרת יום האירוע הראשון הינה נסיבה לחומרה. זאת ועוד, על בית המשפט להבהיר, בענישה הולמת, כי ביטויים מאיימים ואלימים כפי שבאו לידי ביטוי לעיל, אינם לגיטימיים ומי שנוקט בהם צפוי לענישה מכאיבה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בוחנים את נסיבות המקרה שבפנינו, בו נקטה הנאשמת באלימות מילולית קשה כנגד מי שהיתה אשת צוות בהוסטל, שכל כוונתו ומטרתו הינה לסייע לאנשים דוגמת הנאשמת. אנשי צוות במקום כגון זה אינם צריכים להיות חשופים לאלימות מילולית, ומשזו ננקטת – עליהם לקבל את הגנת מערכת המשפט.

מנגד, כל הטיעונים שהועלו על ידי באת כוח הנאשמת היו במקומם, והשאלה הינה שאלת משקלם במכלול שיקולי הענישה. יש לזכור כי הענישה היא אינדיווידואלית ולעולם תלוית נסיבות המעשה והעושה - היא נתפרת למידותיו של הנאשם, על פי נתוניו ומותווית גם על פי שיקולים רחבים וכלליים יותר (ור' לדוגמה בהקשר זה את ע"פ 291/81, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 438; וכן ע"פ 10444/06, ציון עייני נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 25/4/07). בענייננו, הנאשמת הינה אישה שאינה צעירה, ילידת 1958, שנסיבות חייה קשות. כפי שציין בא כוחה, הנאשמת ריצתה, למרות עברה הפלילי הכבד יחסית, רק עונש מאסר אחד לפני שנים רבות. מאז ועד היום, נקטו כלפיה בתי המשפט השונים ביד רכה ומתחשבת ודנו אותה לעונשים קלים יחסית של מאסר על תנאי וקנס בלבד. יש לקוות, כי עונש המאסר הנוכחי שיוטל עליה – כפי שיפורט להלן – יהיה בכוחו להבהיר לנאשמת כי ייתכנו גם עונשים חמורים יותר, וזאת גם מבלי למצות את הדין. במלים אחרות, אקווה כי עצם השתת עונש המאסר על הנאשמת, ולאו דווקא משכו, יהיה בו די כדי להרתיע את הנאשמת מלחזור על מעשיה, הן אלה והן אחרים במידה ויהיו. יש לקוות כי התקופה שבה שהתה הנאשמת בתנאי מעצר, שמן המפורסמות אינם קלים, ציננו את רוחה. בנוסף, יש לציין את הודאת הנאשמת בפתח משפטה ואת הבעת הצער שלה על האירועים. אלמלא הודאתה המיידית יש להניח כי עונשה היה כבד יותר.

סוף דבר, אני משית על הנאשמת את העונשים הבאים:

מאסר בפועל למשך 3.5 חודשים, וזאת החל מיום מעצרה – 19/8/10.

הנני דן את הנאשמת למאסר לתקופה של 4 חודשים, וזאת על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורה. התנאי הוא כי הנאשמת לא תעבור את העבירה בה הורשעה.

10. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה והודעה היום כ' אלול תש"ע, 30/08/2010 במעמד הנוכחים.

יחיאל ליפשיץ, שופט

הוקלד על ידי: מזל זריהן התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: