מדינת ישראל נ' סגל ואח'

החלטה

1.לפניי בקשה של הנאשמים לבטל את כתב האישום נגדם משני טעמים: הטענה הראשונה שהעלתה ב"כ הנאשם 1, נוגעת לאי שימורו של חומר במצלמות מע"צ שפעלו במקום האירוע, ולפיכך גרימת נזק ראייתי המונע מן הנאשמים להביא ראיה בעלת פוטנציאל מזכה להגנתם. הטענה השנייה שהעלתה ב"כ הנאשם 2, נוגעת לסעיף האישום המיוחס לנאשמים באישום הראשון, עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(1)+(2), לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). זאת, כאשר, לטענתה, במקרים אחרים שבהם נאשמים הואשמו באירועים דומים שבהם נחסם כביש ע"י צמיגים ואותם צמיגים אף הוצתו, מצאה המאשימה להאשימם בסעיפי אישום מקלים בהרבה.

עיקר טענות הצדדים

2.כהמחשה לטענתה השניה, הפנתה ב"כ הנאשם 2 את בית המשפט למקרה, שהוא, לדבריה, כמעט זהה, שבו הוצתו צמיגים על ידי מפגינים מתחת לגשר הראל, כמו בענייננו, אך הנאשמים שם הואשמו רק בעבירות של התפרעות ותקיפת שוטרים שדינן קל בהרבה, ת"פ (שלום ירושלים) 1576/06 מדינת ישראל נ' שבח (להלן – עניין שבח). לטענתה, מדובר בהפליה ברורה כלפי הנאשמים בענייננו. ב"כ הנאשם 2 מוסיפה וטוענת כי על פי התפתחות הפסיקה בעניין האכיפה הבררנית אשר צוטטה על-ידה, כיום אין צורך בהוכחת הפליה מכוונת וזדונית מצד התביעה, ואין לשלול אפשרות שהפגיעה בשוויון בין הנאשמים תהיה פועל יוצא של פעולת רשות שבתום לב יסודה ואף על פי כן תיפסל. לדבריה, בכל הנוגע לעניין שבח, לא מתקיים שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין שני המקרים, שוני שיצדיק לייחס לנאשמים בענייננו סעיף אישום שעונשו המירבי עשרים שנות מאסר, שעה שבעניין שבח עונשו המירבי של סעיפי האישום שיוחס לנאשמים היה שנתיים.

3.בתגובתה הראשונה לטענות הנאשמים, מיום 18.6.12, טענה המאשימה כי יש לה שיקול דעת נרחב באשר לבחירת סעיף האישום הרלבנטי בבואה להעמיד עבריינים לדין, לטענתה, בהתקיים מערכת עובדתית מסוימת המאפשרת לבחור בין מספר סעיפי אישום אפשריים, המאשימה רשאית לבחור את הסעיף המחמיר יותר. עוד לטענת ב"כ המאשימה, מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של תובע, בבואו להעמיד פלוני לדין, מצומצמת למקרים חריגים בהם הוכח כי החלטתו התקבלה ממניעים זרים, שלא בתום לב, תוך אפליה או בחוסר סבירות קיצוני. עוד לטענתה, בחינת סבירותו של אותו שיקול דעת, צריכה להיעשות ככלל על ידי בית המשפט הגבוה לצדק ולא על-ידי הערכאה הדיונית. בנוסף נטען, כי המאשימה בוחנת את סעיף העבירה הראוי בהתאם לעובדות ולנסיבות המקרה, תכלית החיקוק הספציפי ושאלת האינטרס הציבורי לאור היקף התופעה ופגיעה בציבור. לדברי ב"כ המאשימה, אין רשימת קריטריונים לגבי כל עבירה, ועל הקווים המנחים את המאשימה בהעמדה לדין בעבירות בהן עסקינן, ניתן ללמוד מהנחיות פרקליט המדינה לעניין אכיפה בעבירות של ידויי אבנים ובעניין מדיניות העמדה לדין של נהגים המנהלים מרדפים בכביש.

4.באשר להבחנה בין ענייננו לבין פרשת שבח, טוען ב"כ המאשימה, כי בענייננו הטילו על נאשמים צמיגים על הכביש באופן שבו נחסם, בין היתר, נתיב הנסיעה הימני בכביש מספר 1 לכיוון ירושלים, הציתו אותם ונמלטו מהמקום, והכל בשעת בוקר מוקדמת. לדבריו, מאפייניו הספציפיים של המקרה, כמו גם המתווה המיוחד של הדרך, כמעט וגרמו דה-פקטו לתאונת דרכים וסיכנו את בטיחות המשתמשים בדרך. עוד לטענתו, גם אם ניתן היה להעמיד את הנאשמים בעניין שבח לדין בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אין בבחירת הסעיף המקל יותר בעניינם, על נסיבותיו השונות, כדי לחייב את המאשימה להימנע מהעמדת נאשמים לדין בעבירה של סיכון חיי אדם ולהפלותם לטובה לעומת נאשמים אחרים. ב"כ המאשימה גם מפנה בעניין זה, לשם הדגמה, לע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני שבו הואשמו הנאשמים בהנחת מזרונים במרכז כביש 4 והצתתם, מעשה שגרם לעומסי תנועה קשים ואילץ נהגים לסטות אל שולי הכביש, וכן לע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל, שבו קשרו הנאשמים קשר להצית רכבים בנתיבי איילון. בשני המקרים הואשמו הנאשמים שם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כמו בענייננו.

5.בתגובה מטעם הנאשם 2, שהוגשה ביום 24.6.12, ללא נטילת רשות, אך הגשתה אושרה על ידי בדיעבד, הגיבה ב"כ הנאשם על תגובת המאשימה. לטענתה, על-פי הפסיקה העדכנית, הזירה לבירור טענות בדבר פגמים שנפלו בכתב האישום היא במסגרת ההליך הפלילי גופו ולא בבג"צ. בנוסף, הפנתה ב"כ הנאשם 2 את בית המשפט, לשורה של מקרים אחרים, מעבר לפרשת שבח, שבהם נעשה שימוש בצמיגים בוערים, כדי לחסום כבישים וצמתים ואף על פי כן הנאשמים שם הואשמו על ידי התביעה, במחוזות שונים, בעבירות קלות בהרבה מזו שבענייננו. כך למשל, הועמדו נאשמים לדין בעבירות של התקהלות אסורה והתפרעות לפי סעיפים 151 ו-152 לחוק, שדינם המירבי שנה ושנתיים מאסר בהתאמה, בגין מקרה של מתיחת שרשראות והצתת צמיגים על הכביש. ב"ש (שלום נתניה) 5548/05 מדינת ישראל נ' בן שאול (להלן – עניין בן שאול); העמדה לדין בהתנהגות פסולה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216 לחוק שעונשה המירבי 6 חודשים, במקרה שבו נעשה ניסיון להצית צמיג על הכביש, ב"ש 1768/05 (שלום רמלה) מדינת ישראל נ' שנדרופי (להלן – עניין שנדרופי); כתב אישום בגין סיכון דרכים ונתיבי שייט, עבירה לפי סעיף 344 לחוק שדינה המירבי 3 שנות מאסר, לגבי מקרה שבו הוצתו צמיגים כאשר במקום היתה תנועת כלי רכב ת"פ (שלום כ"ס) 1565/04 מדינת ישראל נ' פירז (להלן – עניין פירז); אישום בעבירה זהה בגין מקרה של הצתת צמיגים שהיו פזורים על כביש בצומת עירונית בירושלים, ת"פ (שלום י-ם) 42-02-01 מדינת ישראל נ' יובל (להלן – עניין יובל); אישום בעבירה של התקהלות אסורה והשתתפות בהתפרעות בגין אירוע שבו נחסם כביש, בין היתר, בגרוטאות, אבנים וצמיגים בוערים, ת"פ (שלום כ"ס) 2951/00 מדינת ישראל נ' נשאת (להלן – עניין נשאת); העמדה לדין בעבירה של התקהלות אסורה התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר, בגין חסימת כביש וצמיגים בוערים והשלכת אבן על ג'יפ מג"ב, ת"פ (שלום כ"ס) 2952/00 מדינת ישראל נ' וגדי (להלן – עניין וגדי); אישום בעבירה של ניסיון וחבלה במזיד והתנהגות פסולה במקום ציבורי, בגין אירוע של חסימת צומת בכביש בינעירוני, התפרעות הבערת צמיגים וידוי אבנים בשל פגיעה במכוניות חולפות, ת"פ (שלום נתניה) 3114/00 מדינת ישראל נ' ראובן (להלן – עניין ראובן).

6.באשר להבחנה שביקש ב"כ המאשימה לעשות בין פרשת שבח לבין ענייננו, טוענת ב"כ הנאשם 2, כי בעצם ההימלטות של הנאשמים בענייננו ממקום האירוע, עובדה שעליה שם ב"כ המאשימה את הדגש, אין כדי להצדיק העמדה לדין בעבירה כה חמורה שדינה עשרים שנות מאסר. לטענתה, בעניין שבח, הנאשמים לא רק שנשארו במקום, אלא אף תקפו שוטרים ביריקות, אגרופים ובעיטות, עניין המוסיף נופך חומרה למעשה, ואף על פי כן לא הועמדו לדין בעבירה כה חמורה. עוד לטענתה, עולה מהאמור בסעיף 1 לכתב האישום, שהנאשמים הזהירו את המשתמשים בדרך בדבר קיומם של הצמיגים וכי לאור מיקומם של הצמיגים, נהג שהיה מתקרב לאזור יכול היה להבחין בהם מראש. עוד נטען על ידה כי שעה שבענייננו התרחש האירוע בשעת בוקר מוקדמת, הרי שבעניין שבח התרחש האירוע בשעות הערב, יצר פקק תנועה ונטען במפורש כי סיכן את התנועה בכביש.

7.באשר לדוגמאות שהועלו על-ידי ב"כ המאשימה, פסקי הדין בעניין פלוני ולוינשטיין, טוענת ב"כ נאשם 2, כי עובדותיהם חמורות בהרבה. בעניין פלוני, הנאשמים פרצו לכביש גהה, הניחו במרכזו מזרונים והציתו בהם אש, ובכך גרמו לעומסי תנועה כבדים בנתיב תחבורה מרכזי למשך שעה ארוכה בשעת שיא של עומס. באשר לעניין לוינשטיין, נטען, כי התכנית להצית כלי רכב בתוך נתיבי איילון בשעת עומס, אילו הוצאה אל הפועל, יכלה לגרום לנזקים רבים וחמורים בהרבה בנסיבות ענייננו ולסכן באופן ממשי חיי אדם. לטענתה, העובדה שבמקרים רבים מועמדים לדין אנשים שנטען כי הציתו חפצים על כבישי ישראל בסעיפי עבירה מקלים, כמפורט בפיסקה 4 לעיל, ומאידך במקרים חמורים ממש המסכנים בפועל חיי אדם (לוינשטיין ופלוני), הם מועמדים לדין בעבירה חמורה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, משקפת מדיניות מאוזנת של התביעה, ממנה סטתה המאשימה בענייננו. לטענתה, באין הסבר מפי המאשימה מדוע חרגה מאותה מדיניות, הרי מדובר בהחלטה שרירותית החורגת ממדיניות המאשימה עצמה. עוד לטענתה, על אף שהחלטת המאשימה לבחרו בסעיף העמדה לדין היא אכן פררוגטיבה שלה, הרי שבחירה זו צריכה להיעשות בגדרי הסבירות. זאת שעה שבענייננו החלטת המאשימה שרירותית וחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ומחייבת את ביטול כתב האישום או את שינוי סעיף האישום המיוחס לנאשמים. לטענת ב"כ נאשם 2, בחירת סעיף האישום איננה חלק מהגרעין הקשה של תפקידי התביעה, והיא עוסקת בפרשנות משפטית והלימת סעיף האישום לרקע העובדתי המתואר בכתב האישום, ולכן אין למאשימה יתרון או בלעדיות על פני בית המשפט בעניין זה.

8.בתגובה משלימה של המאשימה לאותה תגובה, מיום 4.7.12, אותה התרתי, התייחס ב"כ המאשימה, הן לסוגית תיעוד האירוע במצלמות מע"צ, והן לטענות בדבר האכיפה הבררנית בבחירת סעיף האישום. בעניין הראשון נטען, כי בחומר החקירה ישנו תיעוד לפיו המשטרה בדקה ביום האירוע את קיומו של תיעוד חזותי מול משטרת התנועה הארצית וכן מול מע"צ, ובדיקה זו העלה כי האירוע לא תועד. לדבריו, במהלך שימוע שנערך לנאשמים, הציגו באי-כוחם תשובה שניתנה ע"י מע"צ בחלוף מספר חודשים מיום האירוע, תשובה העומדת בסתירה לבדיקה המשטרתית. לדבריו טענה זו אינה שונה מכל טענה אחרת בדבר מחדלי חקירה, ואיננה בגדר טענה מקדמית.

9.בעניין השני, טוען ב"כ המאשימה, כי גם אם בעבר החליטה המאשימה להעמיד נאשמים לדין, בסעיפים מקלים יותר, הרי שהפררוגטיבה שלה היא לבחור "להעלות מדרגה", בגבור תופעה עבריינית מסוימת, ולהחליט להעמיד לדין נאשם בסעיף עבירה מחמיר יותר. עוד לדבריו, קיים הבדל תהומי, מבחינת הסכנה לחיי אדם בין הנחת צמיגים והצתתם, אם תוך כדי הפגנה אם לאו רק לאחר שהתנועה נעצרת. לא זו אף זו, יש במאפייניה של הדרך כדי להשליך על מידת הסכנה לחיי אדם. לא דין דרך ישרה הנמצאת במישור, כדין דרך הנמצאת במעלה או במורד הר (כמו במקרה דנן). בכל מקרה, קיימים גורמים שונים שיש בהם כדי להשליך על מידת הסכנה לחיי אדם ועל התקיימותו של היסוד הנפשי המיוחד הנדרש להעמדה לדין בעבירה של סיכון חיי אדם.

10.באשר לדוגמאות הנוספות שהובאו על ידי ב"כ הנאשם 2, נטען, כי בעניין בן שאול מדובר בהפגנה אשר במהלכה נחסם כביש 2 והנאשמים התפרעו והפריעו לשוטרים. גם בעניין שנדרופי דובר בהפגנה שבמהלכה עמדו מפגינים על הכביש ואז ניסו להבעיר צמיגים, וכך גם בעניין ראובן. לגבי עניין פירז נאמר, כי גם אם ניתן היה להעמיד את הנאשמים שם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אין בדבר מחייב את המאשימה בענייננו, מה גם שמדיניותה יכול ותושפע מהתגברות תופעה עבריינית מסוימת, כמו בענייננו. באשר לעניין נשאת, הרי שם דובר בחסימת כביש 444 על ידי גרוטאות, צמיגים בוערים ואבנים בשעת צהריים, במהלך מהומות בטייבה ואין הדבר דומה לגרימת הפתעה לעוברים ושבים בדרך כמו בענייננו. טענה דומה נטענה לגבי עובדותיו של עניין וגדי. לגבי עובדותיו של עניין יובל, נטען כי מדובר בהצתת צמיגים בצומת רחובות עירוני, במטרה לחסום את הכביש, תוך כדי התפרעות וטענה דומה נטענה לגבי העובדות בפרשת יובל. לדברי ב"כ המאשימה, קיימת מחלוקת בין התביעה להגנה לגבי הסכנה שנשקפה ממעשי הנאשמים לחיי אדם בנתיב תחבורה, אך המקום לברר את אותה מחלוקת הוא במסגרת בירור האשמה ולא בשלב המקדמי שלפני מתן תשובה לכתב האישום.

11.על אף שהדבר לא התבקש ולא אושר, הגישה ב"כ הנאשם 2 תגובה לתגובה המשלימה של המאשימה, שבה נטען כי בתגובת המאשימה יש משום "הרחבת חזית" ובאותו עניין הפנתה להנחית היועץ המשפטי לממשלה, בדבר הצורך בקביעת מדיניות מרכזית של חקירה ותביעה בתחום העונשין, שמספרה 4.1.002 (51051). לפי הנאמר באותה הנחייה, במקום שבו סבורים הגורמים המפעילים את מדיניות התביעה, כי יש טעם לשנות אותה ולהוסיף ולפרט עליה, עליהם להביא דעתם בעניין זה לפני דרג בכיר יותר, וכי שינוי המדיניות ראוי שייעשה באותה דרך שבה נקבעה המדיניות. לטענתה, עמדת המאשימה כי תיק נשוא ענייננו מהווה שינוי מדיניות של התביעה, אינה מבוססת. זאת משום שבמקרה כזה הייתה יוצאת בנדון הנחיה של פרקליט המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה. עוד נטען, כי ייחוס השינוי במדיניות לתכנית ההתנתקות משנת 2005 גם הוא אינו מבוסס, משום שאחרת היה בידי המאשימה להצביע על תיקים דומים לתיק דנן, לאחר אירועי ההתנתקות, שאף בהם הוחלט להעמיד לדין בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ולא בעבירות קלות יותר. עוד נטען, כי מאחר שב"כ המאשימה לא ביקר בזירת האירועים שקרו בהחלטות שצוינו על ידו, אין הוא יכול לטעון כי אותם הבדלים מצדיקים פערים כה תהומיים בבחירות סעיפי האישום שנבחרו.

12.ב"כ המאשימה, במענה שהותר, מיום 23.7.12, טען כי אין בתגובתו המשלימה משום הרחבת חזית, וכי לא נטען כלל שעמדת התביעה בתיק זה מהווה שינוי מדיניות ולכן לצורך הדגמה בלבד הובאו עניין פלוני ועניין לוינשטיין. עוד נטען, באשר להכרת תוואי הדרך המדוברים, כי ב"כ המאשימה מכיר אותם באופן אישי.

דיון והכרעה

הזירה הראויה לדיון

13.ראשית, יש להכריע בטענה הדיונית שהעלה ב"כ המאשימה, לפיו הזירה הראויה לבירור טענה מסוג אכיפה בררנית בהעמדה לדין, היא בבג"צ ולא בערכאה הדיונית. בטענה זו אין ממש. הכלל הנוהג כיום הוא, שטענת האכיפה הבררנית יכולה להעלות בפני בית המשפט הפלילי הדן בכתב האישום שהוגש כנגד הטוען להפלייתו לרעה, וזאת כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק. לא זו אף זו, בפסיקת בג"צ נקבע כי זו הדרך המועדפת. ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל מיום 6.2.06, וכן י' נקדימון הגנה מן הצדק, (מהדורה שנייה) תשס"ט-2009 (להלן – נקדימון), בעמוד 398-399.

הטענה בדבר המחדל של מחיקת הצילומים

14.אין בידי לקבל את טענת ב"כ נאשם 1 שאומצה גם על ידי ב"כ נאשם 2, כי הנזק הראייתי שנגרם לנאשמים עקב העובדה שהצילומים במצלמות מע"צ המוצבות במקום נמחקו מבלי שהמשטרה השיגה אותם קודם לכן, פוגע בהגנתם באופן כה חמור, עד כדי שהדבר מצדיק את מחיקת כתב האישום. אכן, ובניגוד לסברת ב"כ המאשימה, סבורני כי ייתכנו מצבים שבהם פגמים בשלב החקירה וכן בשמירה ובגילוי של חומר חקירה יצדיקו קבלת טענה של הגנה מן הצדק. מקובלת עליי הדעה כי ישנו קשר הדוק בין מה שאירע במהלך איסוף הראיות לבין ההליך המשפטי עצמו, וכי כדברי כב' השופט חיים כהן בע"פ 369/78 מדיג'ם נ' מדינת ישראל, פד לג(3) 376, 381: "אין החקירה המשטרתית כולה, אלא הליך הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה". בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של המלומד י' נקדימון, כי "בית המשפט הפלילי עשוי לראות בהגשת כתב אישום וניהול משפט בעקבות (וחרף קיומו) של פסול בהליכי איסוף הראיות משום שימוש לרעה בהליכי המשפט, שבית המשפט מוסמך לשים אותו לאל" (נקדימון, שם, בעמ' 427). יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדתו כי על הביקורת השיפוטית המופעלת על הליך איסוף הראיות לבחון אם משקל הפסול שנפל בו והפגיעה בזכויות היסוד של הפרט, מכריעים את משקלו של האינטרס בהעמדת העבריין לדין. יתר על כן, בהקשרם של מחדלי חקירה נטענים, מקובלת עליי העמדה כי ככל שהם עולים במסגרת טענת הגנה מן הצדק בשלב המקדמי של המשפט, הנטייה תהיה לייחד את קבלת הטענה למקרים קיצוניים, שבהם יש להעדיף את הרתעת גורמי החקירה וחינוכם, כמו גם את חובת ההגינות כלפי הנאשם, או כאשר מדובר במחדל מכוון שתכליתו לפגוע בהגנת הנאשם (שם, בעמ' 444-445). אכן, אובדנה של ראיה מרכזית, החיונית להגנת הנאשם בתיק, עקב מחדל של הרשות החוקרת, עשוי במקרים מסוימים להוביל בסופו של יום לזיכויו של נאשם בשל טענת הגנה מן הצדק. אולם, לטעמי, המבחנים לקבלת הטענה עשויים להיות שונים בשלביו השונים של ההליך. בשלב שבו מועלית הטענה כטענה מקדמית, כל שמונח בפני בית המשפט הוא כתב האישום וטענות בעל-פה של הצדדים. תמונת הראיות אינה פרושה בפניו, ולכן לא ניתן ברגיל לקבוע בשלב זה את מידת חיוניותה של הראיה שאבדה, ככל שכזו הייתה קיימת, להגנת הנאשם. לעומת זאת, בתום שלב בירור האשמה, כאשר מכלול הראיות מונח בפני בית המשפט, כמו גם עמדותיהם הברורות של הצדדים, כולל קו ההגנה של הנאשם, ההכרעה יכולה להיות ברורה וודאית יותר.

15.ואכן, באותם מקרים בהם התקבלה עד היום הטענה והנאשם זוכה , הדבר נעשה בתום שלב בירור האשמה, משהובררה אל נכון חיוניותה של הראיה שאבדה להגנת הנאשם על רקע תמונת הראיות הכוללת. ראו ת"פ (שלום י-ם) 4478/96 מדינת ישראל נ' כהן, פמ תשנ"ט(3) 739; ת"פ (שלום פתח תקווה) 761/97 מדינת ישראל נ' חברת החשמל לישראל (מיום 13.7.99); ת"פ (שלום רמלה) 4028/00 מדינת ישראל נ' פז חברת נפט בע"מ, מיום 21.4.02; ות"פ (שלום אשקלון) 762/05 מדינת ישראל נ' גורליק, מיום 8.5.06. לשם המחשת חשיבות בירור התמונה הראייתית לצורך בירור הטענה, טול למשל מקרה שבו מוברר במהלך שמיעת הראיות, כי הנאשם הודה בחקירתו המשטרתית בביצועה של עבירה, נמצאו במקום ראיות פורנזיות הקושרות אותו לביצועה, מבלי שניתן על ידו הסבר משכנע לכך, ובנוסף הוא אף נצפה וזוהה במקום האירוע על-ידי מספר עדי ראייה. יחד עם זאת, סרט של מצלמת אבטחה שהיתה במקום ונתפס על-ידי המשטרה, אבד. במקרה כזה חשיבותה של אותה ראיה להגנה והנזק הראייתי שנגרם לנאשם כתוצאה מהיעדרה, יהיו נמוכים. לעומת זאת, טול מקרה היפותטי אחר שבו כופר הנאשם בנוכחותו בזירת העבירה, והראיות נגדו נסיבתיות בלבד, אך גם בנסיבות מקרה זה , סרט הצילום של מצלמת האבטחה במקום שהגיע לידי המשטרה- אבד. בנסיבות ראייתיות אלה, לאותו אובדן עשוי להיות משקל משמעותי ביותר שיהיה בו כדי להטות את הכף לעבר קבלת הטענה.