מדינת ישראל נ' סביחי ואח'

גזר דין

רקע וטענות הצדדים

1.הנאשמים – שהינם אב ואבו – הודו בביצוע עבירה של תקיפה בצוותא הגורמת חבלה של ממש. כך לאחר שהודו גם כי ביום 22.05.08 הגיעו לתחנת הדלק בכפר שיבלי, ובתגובה להערה של המתדלק, אשר ביקש כי יחנו את רכבם באופן שאיננו מפריע לתנועה שבתחנה, ובכעסם עליו, בעטו בו, גררו אותו והיכו אותו, באגרופים, בגופו.

הודאתם של הנאשמים באה במסגרת הסדר טיעון מהלכו הוסכם בין הצדדים כי שאלת הרשעתם בדין תיבחן במסגרת תסקיר שירות המבחן וכי בעניינו של הנאשם 2, במידה ויתקבל תסקיר חיובי, אף תאמץ המאשימה את המלצות התסקיר שיתקבלו בעניינו.

2.תסקיר שירות מבחן שהתקבל לאחר האמור בעניינו של הנאשם 1 העלה כי הינו בן 51, נשוי ואב לארבעה בגירים, ביניהם הנאשם 2. עוד העלה התסקיר כי הנאשם השלים מסלול לימודיו לרבות תואר ראשון באוניברסיטת חיפה, וכי הוא משמש שנים רבות כמורה וכיום כסגן מנהל ומורה לשפה הערבית בבית ספר באזור מגוריו.

התסקיר העלה עוד כי הנאשם חש מושפל מיחסו של המתדלק אליו, אך כי כיום הוא מצר על מעשיו, אלא שניסיון לערוך סולחה, נכשל. מכל מקום שירות המבחן התרשם מאדם בעל יכולת קוגניטיבית גבוהה ויכולת מידתית לביטוי מילולי, אשר עשה, לאורך כל חייו הבוגרים, מאמץ להתקדם ולבסס את מעמדו האישי והחברתי. הפגיעה בכבודו, בנוכחות בנו, בתו ואשתו, עוררו בו את הצורך לשמור על כבודו, אלא שמדובר בהתנהגות חריגה ולא בזהות עבריינית.

נוכח המתואר המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עם נאשם זה, ונוכח הפגיעה האפשרית התעסוקתית, להעדיף ענישה חינוכית בדמות צו של"צ, בהיקף 150 שעות, בתוספת פיצוי למתלונן. השירות אף קבע את מתווה השל"צ.

3.תסקיר שירות מבחן שהתקבל בעניינו של הנאשם 2, העלה כי הינו בן 21, רווק, המתגורר עם הוריו, ואשר למרבה האירוניה עובד בעצמו כמתדלק. נאשם זה הוא הצעיר מבין אחיו והוא בוגר 12 שנות לימוד, ואף סיים כבר לימודי הנדסאי תוכנה במכללת סכנין. בכוונתו, כך על פי התסקיר, לפתוח מעבדה לתיקון ומכירת מחשבים ומכשירים סלולריים עם תום לימודי השלמה בנושא.

שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר נבון, הנמצא בשלבי גיבוש אישיותו ומנהל אורח חיים נורמטיבי, וכי הסתבכותו הנדונה כרוכה בתחושת תסכול ואיום לפגיעה בכבוד המשפחה, אשר גרמו לו לאבד שליטה.

בשקלול המתואר המליץ שירות המבחן להימנע גם מלהרשיע נאשם זה ולהסתפק בצו של"צ בהיקף 140 שעות ופיצוי למתלונן. גם כאן נקבע מתווה לשל"צ.

4.חרף האמור, בטיעונים שבכתב ובעל פה ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשמים מאסר על תנאי מרתיע, קנס, התחייבות ופיצוי למתלונן, והכל, תוך הרשעתם בדין. לתימוכין עמד לא רק על חומרת העבירות, אלא גם על העובדה כי מעיון בתסקירי שירות המבחן עולה שאיש מן הנאשמים לא הפנים די צורכו, חומרת העבירה. כך הנאשם 1 וכך ביתר שאת הנאשם 2, אשר כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, לקח אחריות חלקית בלבד למעשיו ואף ניסה להצדיקם.

מכל מקום הדגיש כי אין בנסיבות כדי להצדיק הימנעות מהרשעה והוסיף כי המלצת שירות המבחן איננה מידתית.

5.מנגד הטעים הסנגור כי המדובר במשפחה נורמטיבית מכל כיוון והיבט שהוא, אשר בניה רואים ברכה בחייהם. על האמור הוסיף כי ביום ביצוע העבירה נשוא הודאת הנאשמים, מיהרו לדרכם בנסיבות חריגות, וכי מכאן החל להתגלגל סיפור המעשה. אף הוא הדגיש הניסיון לעריכת הסכם סולחה שלא צלח בשל דרישות כספיות מופרזות. מכל מקום טען כי זהו המקרה להימנע מהרשעה, במיוחד נוכח חוסר הכבוד בו נהג המתדלק, ובשים לב להמלצת שירות המבחן.

דיון

6.בידוע כי ככלל, משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו – בין משום שהודה במיוחס לו ובין משום שאשמתו הוכחה כנדרש – ירשיעו בדין, ויגזור את עונשו. (ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869 (להלן: "עניין פלוני"); ע"פ 8315/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 1201). זאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, בה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית.

7.למעשה ההרשעה הינה חוליה מרכזית בין  החוליות השונות המרכיבות את ההליך הפלילי, המבטיחה את האפקטיביות וכוח ההרתעה של הנורמה הפלילית, וזאת בצד שמירה על ערך השוויון בפני החוק (וראו: ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31/12/07, פורסם ב"נבו", בסעיף 20 לפסק הדין). ההרשעה הינה אף חלק ממידת העונש (וראו: ע"פ 8927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14/10/07, בסעיף ב(5) שבו, פורסם ב"נבו"). משכך וכאמור משנמצא שאדם עבר עבירה מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. עיקרון זה (ושוב, כפי האמור) הוא שעומד ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. (וראו ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689).

8.לכלל זה ישנו חריג, המאפשר לבית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם, במקרים נדירים ומיוחדים, בהם הוא מוצא כי "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3), 737), וכדברי כב' השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש בעניין פלוני הנזכר (בעמ' 875):

"ככלל, יימנע בית-המשפט מהרשעתו של נאשם בגיר רק במקרים נדירים בהם ההרשעה צפויה להסב לנאשם נזק רב תוך פגיעה חמורה בסיכויי שיקומו, וכאשר טיב העבירה וחומרתה מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...

ודוק, בית-המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו..."

9.הכללים להימנעות מהרשעה (או לביטולה) נקבעו זה מכבר על ידי כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 (להלן: "עניין כתב"), שם נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטברם של שני גורמים: