מדינת ישראל נ' סבאג ואח'

גזר דין

הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון, בכך שבתאריך 28.1.10 בשעת בוקר, העסיק, שלא כדין, שוהה בלתי חוקי, תושב הרשות, במאפייה בהנהלתו "לחם לשובע", באשדוד.

על פי הסדר הטיעון התביעה מסתפקת בחודשיים מאסר ריצוי בעבודות שירות, קנס בסך 5,000 ₪, שישולם בתשלומים וענישה מרתיעה.

הדיון נדחה להיום לקבלת חוו"ד ממונה וטיעונים לעונש.

הנאשם יליד אוקטובר 76', בן 34, נשוי, אב ל- 3 ילדים, לחובתו 3 הרשעות קודמות: הראשונה – משנת 08', עבירה של הפרת הוראה חוקית, השניה – מפברואר 09', בגין סחר בחלקי רכב גנובים, קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות בגינן נדון ל- 9 חודשי מאסר, וביום 14.7.01 - נדון בגין הפרת סימן מסחר ל- 150 שעות של"צ, קנס בסך 5,000 ₪, התחייבות ומאסר מותנה.

שמעתי כי סובל מבעיות רפואיות, בעיקר מאסטמה.

על פי הנטען, הוא עצמו עבד כמנהל במאפייה. לדברי הנאשם, מדובר בשב"ח שעבד במאפייה גם בעבר ובטרם נדון הנאשם לעונש מאסר. לדבריו, לאחר שהשתחרר מהכלא שב לעבוד באותה מאפייה. לפני כן עבד כנהג חלופה והיום, כאמור, מועסק כמנהל המקום. הלקח שלמד מכך, לדבריו, שלא להעסיק בני מיעוטים ואפילו אם לדבריהם יש אישורי שהייה כדין, שכן הם מזייפים לדבריו אישורים.

התביעה והסנגורית סבורות שמדובר בהסדר טיעון ראוי, בעיקר משום שאין לחובתו הרשעות קודמות.

בברע"פ  3173/09' מחמד פראגין נגד מדינת ישראל, בימש"ע  ביום 5.5.09 קבע כי אינם סבורים כי יש לכנות את גישת בימ"ש מחוזי ב"ש בשם "תעריפיות" שכן ציין החומרה אך הוסיף כי יש צורך בבדיקה אינדוידואלית. כבוד השופט רובינשטיין ציין כי  האתגר הינו האיזון : "תורת הגישה האינדיבידואלית", כדברי הנשיא אלון בע"פ 433/89 אטיאס נגד מדינת ישראל ( פד"י מג (4),175). על פיה:

"אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה " (התלמוד הבבלי (ראש השנה ט"ז,ב).

 יחד עם זאת מדובר בסיטואציה שלה דמיון למלין, מסיע ומעסיק השוהים הבלתי חוקיים  ולגנבי הרכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מכות מדינה למינן. ברי הצורך במאבק בכניסה ובשהיה הבלתי חוקית אך מנגד נהיר המצוקה וחיפוש הפרנסה.איזון הוא שמו של היעד המשפטי. אמות המידה של הלכת אבו סאלם  יפה כוחן גם כאן ונוכח קיומו של סיכון בטחוני ואיומו הנמשך של הטרור- שיקול ההרתעה הינו שיקול מהמעלה הראשונה.

החומרה תישקל לאור השאלה אם נתגלה סיכון בטחוני: אם נלוו עברות נוספות כגון זיוף והתחזות; אם  מדובר ברצידיביסט (כשנמסר כי בדרך כלל אין מעמידים לדין במקרה הראשון) ואורך השהייה הבלתי חוקית: ולעומת זאת אם הגיע משום שמטה לחמו שבור; והשאלה אם גילו צעיר ועברו נקי היא בהחלט שיקול זכות.

לטעמי הרציו  של החלטת בימ"ש עליון הינו כי העונש הראוי בגין העבירה של כניסה או שהייה שלא כחוק, הסעת שוהה בלתי חוקי והעסקתו של שוהה בלתי חוקי, הינו עדיין מאסר לריצוי בכלא, כדוגמת עבירות חמורות אחרות כגון סחר בסמים, שוד, אינוס וכיו"ב, וזאת בשל ההיבט הבטחוני הנובע מהמצב הבטחוני הקשה שבו מדינת ישראל נתונה והצורך שלה להגן על גבולותיה מפני הבאים לפגע בה.  אולם אין במדיניות זו להעיד כי לא מתקיימות לעתים נסיבות מיוחדות שתצדקנה הימנעות ממאסר או הפחתת מתקופת המאסר האמורה. כך הסתפקתי אתמול במאסר של יומיים לגבי שוהים בלתי חוקיים, , נשואים אבות לילדים שעברם נקי לחלוטין.

הואיל וענישה אמורה להיות אינדיבידואלית ולא רק הרתעתית, על כל שופט ושופט היושב בדין בכל עבירה, לשקול בין היתר עבר פלילי, נסיבות אישיות, חומרת העבירה ונסיבותיה, וכיוצא בזה תנאים ונסיבות שיש בהם להשליך על גזר הדין.

כבוד השופטים רובינשטיין ודנציגר ציינו כי  אם מדובר במקרה ראשון, ללא עברות נלוות, ושהייה קצרה מאד ללא הקשר בטחוני, העונש הראוי הינו מאסר מותנה והתחייבות, ושילוחו  לתחומי הרשות אולם כדברי כבוד השופט רובינשטיין: "יפה לעניינינו גישה הדרגתית, תוך מתן סיכוי ל"הפקת לקחים", מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות".

מהאמור עולה בבירור, כי לדעת בית משפט עליון, יש להחמיר עם המעסיקים , לפחות, אם לא יותר, מהעונש המוטל על השוהה עצמו. השוהה נאלץ לעיתים להיכנס לתחומי ישראל כדי לשבור שבר ולפרנס את משפחתו, בשל התנאים הקשים השוררים ברשות. המעסיקים והמעבידים עושים כן בד"כ למען בצע כסף, כשבכך פוגעים בתושבי המדינה העובדים כחוק. המדובר בתחרות לא הוגנת, שכן המשכורת המשולמת לשוהים הבלתי חוקית היא משכורת מינימום, אינה כוללת זכויות סוציאליות ויוצא המעסיק נשכר ע"ח תושב ישראל העובד כחוק.

בית משפט זה הביע דעתו כי מן הראוי להחמיר עם המעסיקים אף יותר מעונשם של השוהים, אך לצערי התביעה אינה נוהגת כן. לא רק זאת, אלא מטבע הדברים שוהה בלתי חוקי שנדון למאסר, אינו כשיר לרצותו בעבודות שירות ודינו להיעצר עד תום ההליכים ולרצות מאסר מאחורי סורג ובריח, ואפילו אם עברו נקי. לעיתים אפילו זו העבירה היחידה.

למרות האמור, במקרה זה הסדר הטיעון יכובד, שכן על פי הנטען, העבירה לא נעברה למען בצע כסף שלו, אלא של המעסיק והוא עצמו, כאמור, היה מנהל עבודה שכיר שנזקק לעבודה בהיותו אסיר משוחרר.

בהתחשב במהות העבירה ונסיבותיה ולאחר שקילת האינטרס הציבורי מול נסיבותיו/ה האישיות של הנאשמ/ת ועברו/ה, אני דנה את הנאשמ/ת לעונשים הבאים:

1.קנס בסך 5,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו.