מדינת ישראל נ' סאמר זהראן (במעצר)

גזר-דין

1.הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה – לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק), ובעבירת הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. הודאתו של הנאשם ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו נמחקה מהוראות החיקוק עבירה נוספת שבה הואשם – הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. הסדר-הטיעון אינו חל על העונש.

2.להלן עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה.

ביום 28.9.12, בסמוך לשעה 15:00, אסף הנאשם ברכבו מסוג טויוטה קורולה (להלן – הרכב), בסמוך למחסום חוסאן, חמישה תושבי אזור יהודה ושומרון, אשר לא היו מורשים לשהות בישראל (להלן – התושבים הזרים), וזאת במטרה לאפשר להם להיכנס לישראל ולשהות בה שלא כחוק. הנאשם הסיע את התושבים הזרים לכיוון תל-אביב. בעת נסיעתו בכביש 38, מכיוון היישוב מסילת ציון לכיוון כביש מס' 1, ובהמשך – בעת נסיעתו בכביש מס' 1 לכיוון תל-אביב, עקבה אחריו ניידת משטרה. באזור מחלף ענבה, הצמידו השוטרים מנורה כחולה מהבהבת על גג הניידת, עקפו את הרכב, והורו לנאשם, באמצעות מערכת הכריזה, לעצור את הרכב. בשלב זה החל הנאשם להימלט מהשוטרים בנסיעה מהירה ופרועה, והשוטרים דלקו בעקבותיו. המרדף אחרי הנאשם נמשך כרבע שעה, ועל-פני קילומטרים רבים. במשך כל זמן המרדף, המשיכו השוטרים להורות לנאשם, באמצעות מערכת הכריזה, לעצור את רכבו, אך הלה לא שעה לקריאותיהם, נהג במהירות מופרזת של כ-140 קמ"ש, עבר בין נתיבים בחוסר זהירות, ואף חצה צמתים כשברמזור אור אדום, כמפורט להלן.

הנאשם עקף את הניידת המשטרתית, החל בנסיעה מהירה, ופנה לכיוון מחלף בן שמן. במחלף בן שמן פנה הנאשם לכביש 443 לכיוון לוד; ולאחר הפנייה, חצה צומת באור אדום, וכמעט פגע ברכב אחר שחצה את הצומת באור ירוק בכיוון נסיעתו. הנאשם המשיך בנסיעתו עד שנתקל בפקק תנועה; או-אז ירד לשולי הכביש בצד שמאל, וביצע פניית פרסה על אי-תנועה. בשלב זה המשיך הנאשם בנסיעתו בכביש 443 מכיוון לוד לכיוון שוהם, ובדרכו חצה צומת נוסף כשברמזור אור אדום. הוא פנה שוב לכביש מס' 1, לכיוון ירושלים; ובהגיעו למחלף ענבה, פנה לכביש 431 כשמגמת פניו מערבה. הוא ירד במחלף נס ציונה, ובשל פקק תנועה שהיה במקום סטה לשולי הדרך, בצד ימין, ועצר את הרכב. בשלב זה נעצרה ניידת המשטרה לידו, והשוטרים עצרו את הנאשם ואת התושבים הזרים.

3.הנאשם הִנו בן 21, רווק, ועד למעצרו בגין האירועים הנדונים התגורר בבית הוריו בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם סיים שתיים-עשרה שנות לימוד בבית ספר תיכון מקצועי, במגמת חשמלאות רכב, אך לא סיים את חובות הלימודים ואינו זכאי לתעודת גמר. בשנתיים האחרונות עבד הנאשם ברשת מרכולים, ובהמשך – בעבודות שיפוצים. בשיחתו עם קצינת המבחן נטל הנאשם אחריות על מעשיו. לדבריו, הסיע שוהים בלתי חוקיים כדי להרוויח כסף, זאת על-רקע מצוקתו הכלכלית באותה תקופה. כן ציין, כי במהלך המרדף פעל מתוך לחץ ומבלי לחשוב על השלכות מעשיו, וכי הוא מבין שבמעשיו סיכן חיי אדם. שירות המבחן התרשם, כי לנאשם אמנם כוחות ויכולות לתפקוד תקין; אך הוא מתקשה לבחון את השלכות מעשיו, והתנהלותו לעיתים הִנה ילדותית ללא הפעלת שיקול דעת אחראי. כן העריך שירות המבחן, כי הנאשם מתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים, וזקוק עדיין לגבולות חיצוניים אשר יגנו עליו מפני התנהגות אימפולסיבית וחוסר אחריות, כפי שבאו לידי ביטוי באירועים דנן. על-רקע האמור ולנוכח חומרת העבירות, המליץ שירות המבחן להשית על הנאשם מאסר בפועל. עם זאת הומלץ להביא בחשבון בשיקולי הענישה את גילו הצעיר של הנאשם, הִמצאו כיום בשלבי גיבוש זהותו העצמית, העובדה שמדובר במעידה פלילית ראשונה ויחידה, וכן ההשפעה שעלולה להיות למאסר ממושך על עיצוב אישיותו של הנאשם כאדם נורמטיבי.

4.ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה לעונש את חומרת העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אשר בוצעה על-רקע של הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל, ואת הסיכון הממשי שיצר הנאשם למשתמשים בדרך ולנוסעי הרכב. היא טענה, כי מתחם העונש ההולם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בנסיבות שבענייננו, הוא בין 24 ל-40 חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם הענישה ההולם בגין עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים הוא בין ארבעה לעשרה חודשי מאסר. במסגרת קביעת העונש המתאים בגדרי המתחם, ביקשה ב"כ המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בשליש התחתון של המתחם, ולהעמידו על 32 חודשים; זאת בשל גילו הצעיר, נסיבותיו האישיות והעובדה שאין לחובתו הרשעות קודמות. בנוסף, עתרה להטלת מאסר על-תנאי ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה.

5.הסניגור לא הקל ראש בחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אך ביקש שלא להחמיר בדינו של הנאשם. הוא ציין, כי מתחם הענישה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בנסיבות של מרדף משטרתי, שונה מזה שהוצג על-ידי המאשימה. בעניין זה הפנה ב"כ הנאשם לשורה של פסקי-דין, שבהם הסתפקו בתי-המשפט בהטלת עונשי מאסר בפועל לתקופות של בין שנה עד שנה וחצי, ועתר להטלת עונש דומה על הנאשם, זאת לנוכח גילו הצעיר, נסיבותיו האישיות שתוארו בתסקיר שירות המבחן וכן ההודאה והחרטה שהביע על מעשיו.

במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש הביע הנאשם חרטה על מעשיו, הבהיר כי הפיק את הלקח מהתנהגותו הפסולה והבטיח שלא להסתבך עוד בפלילים.

6.התופעה של הימלטות נאשמים בנהיגה פרועה ומסוכנת במהלך מרדף משטרתי אחריהם, הפכה, למרבה הצער, לנפוצה בשנים האחרונות. על היקף התופעה, חומרתה, הסיכון הנשקף ממנה לביטחון ציבור המשתמשים בדרך, ובכללם השוטרים, והצורך בהטלת ענישה מחמירה בגינה, אין לי אלא לשוב ולהפנות לדברים שהשמעתי, לא אחת, בגזרי-הדין שניתנו על-ידי בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירות דומות. כבר נפסק, כי התופעה האמורה "אינה עוד נחלתם של מעטים בלבד, אלא של רבים שחלקם עושים זאת במפגיע ותוך קריאת תיגר על שלטון החוק" (ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' יוסף לוי (7.6.06)). תופעה זו יוצרת סיכון ממשי ומיידי לחיי אדם ולבטיחותם של המשתמשים בדרך, ומעלה "את רף הסיכון בכבישים לשיאים שלא ידענו כמותם" (ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (7.6.06)). עוד הודגש בפסיקה, שמדובר ב"מפגעים חמורים ומסוכנים אותם יש לשרש", וכי "אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה" (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.05)). על-רקע זה ציין בית-המשפט העליון, במספר פסקי-דין, כי יש להחמיר בדינם של נאשמים המורשעים בעבירות הנדונות, בעיקר ככל שהדבר נוגע להימלטות בנסיעה פרועה ומסוכנת, "אשר כרוכה בהתגרות מודעת באנשי החוק המסכנת עוברי אורח תמימים וכן את השוטרים העושים לאכיפת החוק" (ע"פ 9733/04 מחמד דאוד נ' מדינת ישראל (8.9.05); ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיאען (11.11.04); וכן ראו: ע"פ 342/05 פאזי אלרביעה נ' מדינת ישראל (27.6.05); ע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' יוסף אבולקיען (7.6.06); ע"פ 39/06 זיאד שחאדה נ' מדינת ישראל (7.6.06); וע"פ 8110/05 עאטף זחאיקה נ' מדינת ישראל (23.11.06)). על המדיניות העונשית המחמירה שהותוותה, האמורה "לשקף מסר ברור של הרתעה והתראה", שב וחזר בית-המשפט העליון בע"פ 6398/07 נאיף אבולקיען נ' מדינת ישראל (20.2.08) (וכן ראו: ע"פ 4297/08 קזמאר איסלאם נ' מדינת ישראל (17.11.08); וע"פ 6954/09 קביטה נ' מדינת ישראל (12.7.10)). הפסיקה נתנה משקל מוגבר בשיקולי הענישה לאינטרס הציבורי, על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, עת קבעה רמת ענישה גבוהה יחסית; ובפרט בעניינם של נאשמים שלחובתם הרשעות קודמות (ע"פ 2410/04 בעניין סלמאן אבולקיעאן, לעיל; ע"פ 21006/06 בעניין יוסף אבולקיען, לעיל; ע"פ 6056/07 יעלב אלחמידי נ' מדינת ישראל (26.3.09); וע"פ 868/09 בילאל נעסי נ' מדינת ישראל (15.10.09)). מובן, כי יישומה של מדיניות זו יעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, תוך החלת עקרון הענישה האינדיבידואלית, והכל אגב מתן משקל מוגבר לאינטרס הציבורי על-פני נסיבותיו האישיות של העבריין (ע"פ 8549/07 אלמוג הזמי נ' מדינת ישראל (20.1.08); וע"פ 10340/07 מדינת ישראל נ' חובלשוילי (6.2.08)). בית-המשפט העליון נדרש לרמת הענישה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה גם בפסק-הדין בע"פ 8703/11 מדינת ישראל נ' מוחמד ג'אבר (14.8.12), בציינו כי העבירה "מבטאת זלזול בחוק ויש בה כדי להעמיד את הנוסעים בדרך בסיכון משמעותי"; כי מן הראוי לנקוט בגין עבירה זו במדיניות עונשית מחמירה לשם הרתעה; וכי אלמנט מחמיר נוסף יש לראות בביצוע העבירות אגב הסעת תושבים זרים שאין להם אישורי שהייה בישראל, שכן "גם עבירת ההסעה שלא כדין – יוצרת סכנה לביטחון הציבור, והיא מחייבת בעצמה מתן ביטוי ראוי בענישה" (פִסקה 8 לפסק-הדין).

7.בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת בהתאם לעיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך – לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק.

העבירות שהנאשם הורשע בביצוען פגעו במספר ערכים חברתיים. בכל הנוגע לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הרי שגלום בה הערך המוגן של שמירה על חיי אדם ושלמות הגוף של המשתמשים בדרך; וכאשר זו מבוצעת אגב הימלטות משוטרים במהלך מרדף, פוגעת העבירה אף בערך המוגן של שמירה על הסדר הציבורי ושלטון החוק. העונש המֵרבי שנקצב לעבירה זו עומד על עשרים שנות מאסר. באשר לעבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, הרי שהערכים המוגנים העומדים ביסודה הם שמירת הסדר הציבורי, וכן הגנה על ביטחון הציבור, זאת על-רקע הקושי לאתר בקרב השוהים הבלתי חוקיים בתחומי המדינה את אלה שזוממים לבצע פיגועים. העונש המקסימאלי שנקבע בצד עבירה זו עומד על שנתיים מאסר.

לצורך קביעת מתחם העונש ההולם לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, יש לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בענייננו, העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה נעברה בנסיבות מחמירות שפורטו בכתב-האישום המתוקן, ומצביעות על תעוזה עבריינית של ממש. הנאשם לא שעה להוראות הרבות של השוטרים לעצור את רכבו, עת הסיע ברכבו שוהים בלתי חוקיים; ונמלט מניידת המשטרה בנסיעה פרועה ומסוכנת לאורך קילומטרים רבים, במשך כרבע שעה. הוא נהג במהירות מופרזת של כ-140 קמ"ש, עבר בין נתיבים בחוסר זהירות, וכן חצה צמתים כשברמזור אור אדום; והכל תוך סיכון ממשי של חיי אדם – הן של המשתמשים בדרך, והן של השוהים הבלתי חוקיים שהסיע ברכבו. למותר לציין, כי אך בדרך נס לא נסתיימו האירועים בתאונת דרכים ובפגיעה בגוף או בנפש. מתחם העונש ההולם בגין עבירה זו של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בנסיבות ביצועה, הוא מאסר בפועל לתקופה שבין עשרים וארבעה חודשים לארבעים חודשים. מתחם העונש ההולם בגין העבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, בנסיבות הנדונות בתיק זה, הוא בין ארבעה חודשים לעשרה חודשים.

בגזירת העונש המתאים לנאשם, יש להתחשב גם בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. לנוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מן הראוי להשתית על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה משמעותית, בגדרו של מתחם הענישה ההולם; זאת משיקולים של גמול והוקעת המעשים, לתכלית של הגנה על שלום הציבור וביטחונו, וכן מטעמים של הרתעה אפקטיבית – אינדיבידואלית וכללית. עם זאת, יש להתחשב לקולא בהודאתו של הנאשם, בחרטה שהביע על מעשיו, בנסיבותיו האישיות שתוארו בתסקיר שירות המבחן, בגילו הצעיר, בנטילת האחריות על מעשיו, בכך שמדובר במעידתו הפלילית הראשונה והיחידה, וכן בעובדה שהלה נתון מזה כתשעה חודשים במעצר – שתנאיו מכבידים מתנאי מאסר.

8.על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני גוזר את דינו של הנאשם כדלהלן:

א.לעשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל, מיום המעצר – 29.8.12.

ב.לששה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

ג.לחודשיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו מהכלא עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ד.לפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה מכל סוג שהוא לתקופה של ארבע שנים מיום השחרור מהמאסר.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.