מדינת ישראל נ' סאלחה

בפני

שופט אבישי קאופמן

הכרעת דין

בתיק זה יוחסה לנאשמים עבירה של חציית כביש שלא במעבר חצייה, בניגוד לתקנה 110(ב) לתקנות התעבורה.

הנאשמים הודו בעובדות שבכתב האישום, אולם טענו כי אין המדובר בעבירה מאחר ואין במקום מעבר חצייה בקרבת מקום. לטענת הנאשמים מעבר החצייה הקרוב ביותר למקום הינו 70 מ', ולא ניתן לייחס להם עבירה אלא אם קיים מעבר חצייה במרחק של עד 30 מ'.

הנאשמים הגישו תמונות של המקום בו חצו את הכביש ותמונות כלליות של המקום והצדדים הסכימו כי הכרעת הדין תינתן לאחר שאערוך ביקור במקום, בלא נוכחותם.

לאחר שערכתי ביקור במקום, כאמור בהחלטה מיום 24.4, ושקלתי את טענות הצדדים, השתכנעתי כי יש מקום להרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם.

תקנה 110 (ב) לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן:

אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם.

התקנה אינה מגדירה מרחק מדויק, אלא משתמשת בביטוי "בקרבת מקום".

סבורני כי משמעות הביטוי משתנה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו והתנאים הספציפיים בו. אין דומה חציית סמטה צדדית לחציית כביש מהיר, וברור כי טענת הנאשם שמדובר במרחק המוגבל ל – 30 מ', אינה יכולה להתקבל.

סבורני כי בעוד שכאשר מדובר בכביש צדדי בו קיימת תנועה מועטה, לא יהיה זה צודק לרשום דוח בגין העבירה גם אם החצייה היא במרחק של פחות מ – 30 מ' ממעבר החצייה. לעומת זאת, סבורני כי אין להתיר חציית כביש מהיר סואן בכל מקרה, גם אם אין מעבר במרחק נראה לעין.

במקרה דנן המדובר בכביש עירוני ראשי, בן שני נתיבים לכ כיוון. החצייה בוצעה בשעות הצהריים מועד בו קיימת תנועה ערה במקום. כאמור לעיל ביקרתי במקום וסבורני כי מעבר החצייה שבצומת הוא אכן "בסמוך" למקום בו חצו הנאשמים את הכביש. המדובר במרחק העולה על 30 מ', אולם לא במידה רבה, והדרישה כי בתנאי הכביש המסוכנים שבמקום יצעד אדם מרחק זה עד למעבר החצייה, בכדי לחצות את הכביש בביטחה היא דרישה סבירה.

אשר על כן, אני דוחה את טענת הנאשמים ומרשיע אותם בביצוע העבירה המיוחסת להם.

ניתנה היום, כה' אייר תשע"א , 29 מאי 2011, במעמד הנאשמים וב"כ המאשימה רס"ב אמל סעד.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: