מדינת ישראל נ' נעיראת(עציר)

החלטה

מונחת בפניי בקשה למעצר המשיב על תום ההליכים בהתאם לסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים).

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק – עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

האירוע נשוא כתב האישום

מכתב האישום עולה כי בתאריך 6.1.13 (צ"ל להיות 6.1.14) המשיב שהינו תושב שטחי הרשות הפלשתינאית וכניסתו ארצה טעונה היתר – שהה בישראל מבלי שהיו ברשותו אישורי כניסה ושהייה כדין.

ראיות לכאורה

לעניין קיומן של ראיות לכאורה - אין מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה ואף למעלה מכך בשים לב לכך שההגנה אינה חולקת על כך שהמשיב שוהה בישראל שלא כחוק .

ההגנה טוענת כי למשיב, בנסיבותיו הספציפיות, עומדת הגנת הצורך נוכח טענתו כי אביו ואחיו הינם או היו סייענים של השב"כ שנאלצו לעזוב את שטחי הרשות הפלשתינית מטעמי ביטחון אישי ועל רקע זה מרבית בני משפחתו מתגוררים בישראל. לטענת המשיב אותה מסוכנות הנשקפת לאביו ואחיו משליכה גם עליו.

לעניין קיומה של עילת מעצר –

המבקשת בבקשה טוענת כי העבירה המיוחסת למשיב מקימה עילת מעצר מכוח סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים. עוד נטען לקיומה של עילת מעצר מכוח סעיף 21 (א)(1)(א) לחוק המעצרים בשים לב לכך לעברו הפלילי של המשיב לרבות בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום הנוכחי ולנתון כי תלוי ועומד כנגד מאסר על תנאי בר הפעלה בן חודשיים מתיק פלילי 3315-3-2009 .

ההגנה טוענת כי לא קמה עילת מעצר מסוג מסוכנות מעצם השהייה הבלתי חוקית בשים לב לכך שלא נלוותה לכך עבירה אחרת. עוד נטען כי המאסר המותנה אינו בר הפעלה בשים לב ללשון גזר הדין שהטיל את התנאי ולפרשנות ההגנה לפיה על המשיב לעבור עבירת רכוש יחד עם עבירה של שהייה בלתי חוקית על מנת שיקום התנאי. לעניין המלטות מן הדין סבורה ההגנה כי אין בסיס לחשש כאמור בשים לסכנה הטמונה למשיב, לשיטתה, אם ייכנס לשטחי הרשות הפלשתינאית.

עוד הפנתה ההגנה להחלטות שניתנו בעניינו של אחד מאחיו של המשיב - להבדיל מהמשיב עצמו - לפיה שוחרר האח למעצר בית מלא ולאחר מכן הוקל גם תנאי זה במידה ניכרת.

ההגנה ביקשה ליתן משקל מתאים לכך שפניותיה לוועדת המאוימים במסגרת ההליך העיקרי (כפי שנעשה על ידה במקרים אחרים) גורמות להתמשכות ההליך וגם בכך יש כדי להשפיע על ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים.

בכל מקרה עותרת ההגנה כי גם אם קיימת עילת מעצר הרי שניתן לאיינה על ידי קביעת תנאים שיבטיחו המשך התייצבותו של המשיב להליך וזאת מבלי שהתייחסה לתנאים ספציפיים או לחלופת מעצר קונקרטית.

בתשובה טען ב"כ המבקשת כי טענות ההגנה מתמקדות בבני משפחתו של המשיב ואינן עונות על החשש הטמון במשיב עצמו שענינו הוא שתלוי ועומד בפני בית משפט זה. עוד נטען כי מהחומרים המונחים בתיק החקירה ניתן לראות כי ועדת המאוימים כבר נדרשה בעבר למעמדו של המשיב ולא מצאה כי נשקפת סכנה לחייו אם יעזוב את שטחי ישראל אלא להיפך – עצם שהייתו בישראל היא שעלולה לסכן את בטחון הציבור.

דיון והכרעה -

כאמור לעיל נראה כי אין מחלוקת עניינית לעצם קיומן של ראיות לכאורה במיוחד בשים לב לסיווג העבירה. נושא הגנת הצורך - ככל שיועלה - יתברר במסגרת ההליך העיקרי ואין אני נדרשת להידרש אליו במסגרת ההליך שבפניי. למעלה מן הצורך אציין כי טענות ההגנה בעניין זה הועלו בצורה סתמית וכללית תוך הפנייה לבני משפחתו האחרים של המשיב ולא באופן פרטני ביחס למשיב שבפניי. ממילא לא הועלתה טענה כי המשיב שבפניי פעל או פועל להסדרת מעמדו בישראל על אף פרק הזמן הניכר בו הוא שוהה בתחומי המדינה ללא היתר.

לעניין עילת מעצר –

בשים לב לעבירה המיוחסת לו ומכלול נסיבות העניין עומדת כנגד המשיב עילת מעצר על פי שתי החלופות שהוצגו בבקשת המבקשת.