מדינת ישראל נ' נסיראת(עציר)

החלטה

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") אשר ניתנה ביום 23.5.11 על ידי כבוד השופט א. סלאמה, סגן נשיא, בתיק מ"ת 17838-05-11.

בית משפט קמא החליט לדחות את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים הפליליים נגדו בתיק 17841-05-11 (להלן: "התיק העיקרי") והורה על שחרורו בתנאים מגבילים כמפורט בהחלטתו לרבות פיקוח באמצעות איזוק אלקטרוני.

על החלטה זו מופנה הערר שבפניי.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק העיקרי ובו ייחסה לו העוררת עבירות של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); תקיפה סתם, בניגוד לסעיפים 382(ב) ו- 379 לחוק וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית, בניגוד לסעיף 287(א) לחוק העונשין.

מעיון בכתב האישום עולה כי ביום 3.4.11, ניתנה החלטה ע"י בימ"ש השלום בקריות (מ"ת 24094-03-11), לפיה שוחרר המשיב למעצר בית מלא בעיר חיפה זאת במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה בת.פ. 24045-03-11, המייחס למשיב עבירות של תקיפת בת זוג ואיומים עליה.

עוד נטען, כי ביום 3.5.11, סמוך לשעה 16:00 הפר המשיב תנאי המעצר בכך שיצא מן הבית בו שהה כחלופת מעצר, הגיע אל מספרה בה שהתה אותה עת גרושתו (להלן: "המתלוננת"), תקף אותה שלא כדין וללא הסכמתה ואיים עליה באופן שמשך אותה בכוח בידה השמאלית מן המספרה החוצה, חטף את הפלאפון הנייד מידה ואיים בפגיעה שלא כדין בגופה ובחייה באופן שאמר לה, בכוונה להפחידה: "או שתשלימי איתי ותכניסי אותי הביתה או שזה יהיה הסוף שלך".

בהמשך נטען כי המתלוננת משכה את הפלאפון מידו של המשיב, התקשרה למשטרה ואז שוב תקף אותה המשיב באופן שמשך בכוח את התיק שהיה תלוי ברצועה על צווארה, ירק לעברה ואיים לפגוע שלא כדין בגופה ובחייה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק העיקרי.

בית משפט קמא נתן את החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים ביום 23.5.11 ולאחר שבחן את טענות הצדדים לרבות קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, קבע כי ראיות כאלה קיימות אם כי, לדעתו, קיימת בעייתיות בהודעותיה של המתלוננת באופן שמביא לכרסום, במיה מסוימת בראיות לכאורה. באשר לעילת מעצר קבע בימ"ש כי "אם יסתבר שהמעשים המיוחסים למשיב הם נכונים, הרי שמדובר במעשים המעידים מטבעם על מסוכנות וזאת בשים לב לחזקה הסטטוטורית של הדין, על אחת כמה וכמה כשלמעשים אלה נלוותה עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה שיש בה להעיד על כך כי המשיב אינו שש לכבד החלטת בית המשפט ואין עליו מורא הדין, שכן הפר את מעצר הבית בו היה נתון".

ב"כ העוררת סבורה כי בית משפט קמא שגה עת שחרר את המשיב לחלופת מעצר מבלי לבחון את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור ולמתלוננת.לחילופין טענה כי לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שהוצעה עוד בטרם ניתן תסקיר מעצר בעניינו.

לעניין הראיות לכאורה, טענה כי טעה בימ"ש קמא עת קבע כי קיימת חולשה בראיות. לטענתה, אותן ספיקות שמנסה להעלות המשיב ושעליהן התבסס בין השאר בימ"ש קמא הינן שאלות של מהימנות ומקומן להתברר בערכאה הדיונית.

לאור האמור לעיל, ביקשה ב"כ העוררת לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העיקרי.

ב"כ המשיב סבור שיש לדחות את הערר.

לדעתו של הסנגור החלטת בית משפט קמא מנומקת ומפורטת ואין כל מקום להתערב בה. הסנגור הרחיב טיעוניו בפניי ביחס לראיות הקיימות בתיק. לטעמו של הסנגור אין בראיות אלה כדי לענות על דרישת החוק לקיומן של ראיות לכאורה.

הסנגור סבור כי קיימת חולשה רבה בראיות העוררת ומכאן שלא היה מקום להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. עוד טען הסנגור כי יש בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כדי לצמצם את המסוכנות של המשיב ומכאן שאין כל מקום להתערב בהחלטתו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית משפט קמא, בחומר החקירה, בכתב האישום, בעברו הפלילי של המשיב ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר באופן חלקי.

אין חולק על כך כי בשלב זה של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, כל מה שביהמ"ש בוחן בעניין הדרישה של ראיות לכאורה, הוא האם יש בראיות שבידי התביעה כדי להעמיד סיכוי סביר להרשעה באשמות המיוחסות לנאשם בבוא העת, או במלים אחרות האם בראיות שבידי התביעה טמון פוטנציאל ראייתי שיביא בבוא העת להרשעת הנאשם. אמנם במסגרת בדיקת שאלת הראיות לכאורה, ביהמ"ש יבחן באם יש בראיות שבידי התביעה פריכות או סתירות הבולטות לעין, עד כדי שאין הן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט או ההיגיון הפנימי שבראיות עצמן, זאת ע"מ לקבוע באם קיימות ראיות לכאורה אם לאו. פריכות כאלה וסתירות בולטות לעין אם ימצאו עשויות להביא למסקנה כי אין די בראיות שבידי התביעה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

בענייננו, עיינתי בראיות שבידי התביעה ובחנתי את טענות המשיב לסתירות השונות, ומצאתי כי אין מדובר בסתירות מהסוג שיש בו כדי להפריך את ראיות התביעה או לשלול את הגיונם הפנימי, עד כדי שניתן לומר שהראיות אינן מעמידות סיכוי סביר להרשעה. המדובר בסתירות שאינן סתירות מהותיות, שאין להן, לפחות בשלב זה של בחינת הראיות באספקט של ראיות לכאורה, חשיבות כלשהיא. אולם אין מקום להיכנס, בשלב זה לממצאי מהימנות (בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (1999); בש"פ 3620/06 הייב נ' מדינת ישראל (2006)).

יודגש כי אין חולק לעניין קיומן של ראיות לכאורה בהקשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, גם שהוא טוען כי המתלוננת היא זו שביקשה ממנו להגיע למספרה.