מדינת ישראל נ' נידם

הכרעת דין

בפתח הכרעת הדין, וכמצוות המחוקק, אני מודיע על זיכוי הנאשם.

האישום והמחלוקת

1.ביום 23.1.13 לאחר השעה 03:00, ברחוב מנחם בגין בתל אביב, רכב הנאשם על אופניים השייכים לעיריית תל אביב וניתנים להשכרה, ועוכב על ידי השוטר טל מחוי (להלן – השוטר). כאשר נשאל הנאשם לפשר החזקתו באופניים ציין כי קיבלם מחבר בשם אריק, ומבירור שערך השוטר עם המוקד העירוני עלה כי האופניים הוכרזו על ידי העירייה כגנובים למעלה משבועיים קודם לכן. ההסברים שסיפק הנאשם בתחנת המשטרה היו רחוקים מלהרשים, ובסופו של יום – הולידה שרשרת האירועים שתוארה לעיל את כתב האישום שבפניי המייחס לנאשם עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב.

2.מטיעוני הצדדים וסיכומיהם עולה כי סלע המחלוקת המרכזי נוגע לשאלת קיומו או אי-קיומו של חשד סביר שהוביל לעיכובו של הנאשם ברחוב על ידי השוטר, כאשר דומה שאין חולק כי משעוכב הנאשם, והשוטר החל לתשאלו באשר למקור האופניים, הקימו הסבריו המפותלים, שלא נתמכו בראיות כלשהן, חשד סביר במידה הנדרשת.

שתי שאלות עומדות אפוא להכרעה:

(א) האם התקיים יסוד החשד הסביר שהצדיק את עיכובו של הנאשם ותישאולו?

(ב) ככל שייקבע שלא התקיים חשד סביר שהצדיק עיכוב ותישאול, האם ניתן לקבל את הטענה כי חשד זה יכול להיווצר גם בסמוך לאחר תחילת העיכוב ובמסגרת התישאול בשטח, ומה דינן של הראיות שהתקבלו במסגרת התנהלות זאת?

המסגרת החוקית הרלוונטית

3.טרם אבחן את עדויות השוטר והנאשם באשר לנסיבות הספציפיות של המקרה, יש לעמוד על המסגרת החוקית הרלוונטית לפעילות השוטר, ולעיכובו של אדם לצורך תישאולו.

"עיכוב" מוגדר בסעיף 66 לפרק ג' בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו -1996 (להלן – חוק המעצרים) באופן הבא:

"הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה".

סעיף 67(א) לחוק המעצרים קובע כי: "היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו".

עיכובו של אדם נכנס תחת אותה קטגוריה של "הגבלת חירות", ועל כן, הציב המחוקק שלושה תנאים בסיסיים לעיכוב:

הראשון - העיכוב מותנה בקיומו של חשד סביר כי האדם עבר עבירה או כי הוא עומד לעבור עבירה;

השני - העיכוב מותנה בקיומה של תכלית (בירור זהות, בירור מען, חקירה, או מסירת מסמכים);

השלישי - העיכוב מוגבל בזמן (זמן סביר בנסיבות המקרה, אך לא יותר מ-3 שעות, אותן יכול להאריך קצין ממונה ב-3 שעות נוספות מנימוקים שיירשמו).

מעבר לקיומם של שלושת תנאי הבסיס לעיכוב, ובהתאם להוראות סעיף 72 ו-24(ג) לחוק המעצרים, חובתו של מבצע העיכוב להודיע למעוכב את סיבת העיכוב, והדבר יהא בבחינת תנאי לחוקיות העיכוב.

יוצא אפוא כי המסגרת החוקית הקיימת אמורה למנוע עיכובו של אדם על ידי המשטרה רק משום היותו בעל עבר פלילי, או רק משום היותו "מוכר למשטרה", שכן גם אזרחים אלה זכאים להנות מזכות בסיסית כחופש התנועה. ויובהר – גם עיכובו של אדם לצורך תישאול קצר הוא בגדר הגבלת חירות, ומשכך – עליו לעמוד בתנאי הבסיס שפורטו לעיל.

תנאים אלה לחוקיות עיכובו של אדם יעמדו לנגד עיני שעה שאבחן את התנהלות השוטר כעולה מדוח הפעולה שערך ומעדותו בפניי.