מדינת ישראל נ' נחשון ואח'

החלטה

בפני כתב אישום, אשר בתחילת דרכו הכיל שני נאשמים. נאשם 1 על פי עובדות כתב האישום היה בתקופה רלבנטית, בעל רשיון מיוחד לפי חוק כלי היריה, תש"ט 1949 (להלן: "החוק"). ונאשם 2 שימש כמנהל חבהרת "ארגוס – ש.ד. נחשון" (להלן: "החברה").

בתקופה האמורה לא היה בידי החברה רשיון לאבטח אבטחה חמושה. ובמועד שאינו ידוע למאשימה במהלך חודש יוני 2007 או בסמוך לכך הורו הנאשמים לארטיום קוטליארסקי (להלן: "המאבטח"), שהועסק בחברה. לאבטח את איתן חייא (להלן: "המאובטח"), ולצורך כך הפקידו בידיו נשק מטעם החברה. ובתאריך 7.7.07 נתפס המאבטח כשהוא מבצע אבטחה ניידת חמושה על המאובטח.

כנגד נאשם 1 הופסקו ההליכים בשל פטירתו.

בפני הועלו על ידי הסנגור המלומד של נאשם 2 שתי טענות מקדמיות:

א. טענה אחת, עניינה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה לפי החוק. מאחר וסעיפי העבירה שבכתב האישום אינם מגלים עבירה כנגד מרשו. שכן נאשם 1 שכנגדו הופסקו ההליכים היה זה בעל הרשיון המיוחד. והחוק לא מטיל אחריות על החברה כשלעצמה. לא כל שכן החוק לא מטיל אחריות על מי שמועסק בחברה בתפקיד ניהולי כזה או אחר. וכן הוסיף הסנגור בתגובתו בכתב, כי גם בבקשת התביעה לשנות את הוראת החיקוק שבכתב האישום, אין עדיין כדי להתגבר על הפגם שצויין לעיל.

ב. טענתו השנייה, עניינה אכיפה בררנית, מאחר והמאבטח שהועסק בחברה ועל פי עובדות כתב האישום פעל שלא כדין, לא הועמד לדין.

המדינה מתנגדת לטענות הללו. בראשית תגובתה מבקשת המדינה לתקן את הוראות החיקוק בכתב האישום ולהוסיף את סעיף 4 לחוק, המקים את האיסור הכללי.

לטענת המדינה, הנאשם עבר עבירה כמבצע בצוותא, בכך שמתוקף תפקידו כמנהל החברה הורה למאבטח לקיים אבטחה חמושה. וסיפק לו נשק לשם כך וזאת מבלי שהיה בידיו או בידי נאשם 1 אישור כנדרש לאבטח את המאובטח.

תגובת המדינה לטענתו של הסנגור כי "החוק לא מטיל אחריות על מי שמועסק בחברה בתפקיד ניהולי כזה או אחר". כי החוק מטיל אחריות על כל אדם שלא לעשות פעולות שאינו מורשה לעשותן. וכי האיסור לעשות פעולות אבטחה עם נשק אינו חל על בעל הרשיון המיוחד דווקא אלא על כל אדם. ולפיכך אין במותו של נאשם 1 כדי להשפיע על אחריותו של נאשם 2.

באשר לטענה המקדמית השנייה של הסנגור, משיבה המדינה כי, ישנה אבחנה בין הנאשם 2 והמאבטח מבחינה ראייתית. וכן קיימת אבחנה ברורה לגבי האינטרס הציבורי.

אני מקבל את בקשת המדינה להוספת סעיף להוראות החיקוק, כך שירשם במקום הוראת החיקוק בכתב האישום: נשיאה והובלה של כלי יריה – רשיונות לכלי יריה לשירותי שמירה, עבירה לפי סעיף 4 ביחד עם סעיף 10 ג וסעיף 16 (2) לחוק כלי היריה, תש"ט – 1949.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הוכרה לראשונה בפסיקה בע"פ 2910/94, מדינת ישראל נגד יפת ואח' פד"י נ(2)221 והורחבה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' א' בורוביץ ואח' פד"י נ"ט(4)776 (להלן "פרשת בורוביץ").

בשנת 2007 אומצה דוקטרינת ההגנה מן הצדק על ידי המחוקק והוספה לרשימת הטענות המקדמיות בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב} תשמ"ב – 1982(להלן:"החסד"פ).

בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (פורסם באתרים משפטים) נקבע, כי אף בגדרה של הוראת החוק החדשה, המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון, האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה.

עוד נקבע בפסיקה, שגם לאחר הוספת סעיף 149(10) לחסד"פ , טענה שעניינה ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, תתקבל רק במקרים נדירים ביותר, לאחר בחינה תכליתית ומהותית של כלל הנסיבות שבמקרה הנתון, כאשר יתברר שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן וכי בניהול ההליך הפלילי תהא פגיעה ממשית בתחושות הצדק וההגינות.

בהלכת בורוביץ, נקבע, כי המבחן ליישומה הוא בעריכת איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, כשאלו מול אלו ניצבים האינטרס הציבורי שבהבאת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמם, מחד גיסא, והאינטרס של שמירה על זכויות היסוד של הנאשם ועל טוהר ההליך השיפוטי, מאידך גיסא.

אתחיל בטענתו השנייה של הסנגור המלומד. ואומר כי בהמשך לאמור לעיל, לגבי אכיפה בררנית עוד נקבע, שלא כל אכיפה חלקית היא פסולה. אלא רק אכיפה סלקטיבית ממניעים פסולים, כלומר כאשר אחרים לא הועמדו לדין באותה עבירה מתוך שרירות, שיקול זר או מניעים פסולים. עניין זה נדון בין השאר גם בבג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע. שם כבוד השופט זמיר קבע כי :"ההחלטה להעמיד לדין היא החלטה מינהלית, בין אם היא החלטה של המשטרה ובין אם היא החלטה של הפרקליטות. החלטה כזאת צריכה לעמוד במבחן ההלכה החלה על כל ההחלטות המינהליות, כגון, להיות מכוונת לתכלית החוק ולהתבסס על שיקולים ענייניים בלבד, והיא נתונה לביקורת שיפוטית בהתאם להלכה זאת."

לפיכך, בנוגע לטענה של אכיפה בררנית. אני קובע, כי בשלב זה, איני מקבל את עמדת הסנגור המלומד. איני מוצא שבמקרה הנדון בפניי ישנה אכיפה סלקטיבית ממניעים פסולים.

אכן ישנה אבחנה ברורה לגבי האינטרס הציבורי לאור הבדלי המעמד והאינטרס הכלכלי, כאשר הנאשם הוא מנהל החברה.