מדינת ישראל נ' נחום בן יצחק ואח'

פסק-דין

פתח דבר

1.ביום 9.10.09 בשעה 3:00 לפנות בוקר, ליד מועדון "ואן גוך" ברחוב כורש בירושלים, נהרג יצחק (איציק) מור ז"ל (להלן – המנוח), בהיותו בן 20 בלבד. חייו של המנוח קופדו כתוצאה מדקירת סכין בצווארו. הוא קרס במקום ומת בתוך זמן קצר מדימום מאסיבי מעורק הצוואר. באותו אירוע, בסמוך לדקירת המנוח, נדקר בחזהו אבירן סוויסה, בן דודו של המנוח. האירוע הטראגי התרחש על-רקע עימות בין צעירים, זאת בעקבות מחלוקת של מה בכך שהחלה בתוך המועדון.

בגין האירוע האמור הוגש כתב-האישום דנן נגד נאשם 1 – נחום בן יצחק, ונגד נאשם 2 – אוהד דדון, שבו הואשמו השניים בעבירות שלהלן: הריגה – לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); חבלה בכוונה מחמירה – לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 382 לחוק; והחזקת סכין – לפי סעיף 186 לחוק. התביעה האשימה את הנאשמים בביצוע העבירות האמורות כמבצעים בצוותא, זאת מכוח דיני השותפות, מבלי שייחסה למי מהם את מעשי הדקירה הפיזיים, בין במנוח ובין באבירן סויסה.

כתב-האישום

2.להלן העובדות המיוחסות לנאשמים בכתב-האישום. ביום 8.10.09 יצאו הנאשמים יחד עם הקטינה ל' (להלן – ל'), חברתו דאז של נאשם 2, אשר הייתה כבת 17 באותה עת, מבתיהם במעלה אדומים לבילוי במועדון בירושלים. השלושה, שנסעו במכוניתו של נאשם 1, ניגשו תחילה למועדון "אייזן", לשם נכנס רק נאשם 2 לפרק זמן קצר. וזאת לאחר שהנאשמים שתו משקה חריף מבקבוק שרכשו במעלה אדומים. בהמשך נסעו הנאשמים ול' למועדון "ואן גוך" (להלן גם – המועדון), ונכנסו למועדון לאחר שהחנו את הרכב בצִדו המזרחי של רחוב כורש. לפני כניסתם למועדון שתו הנאשמים מספר כוסות נוספות מבקבוק השתייה. השלושה נכנסו למועדון ובילו במקום בריקודים. בעת שהִייתם במקום הם שתו כוסות נוספות של משקה חריף.

כן נטען בכתב-האישום, כי במהלך הבילוי במועדון התפתח עימות פיזי, של דחיפות הדדיות, בין ל' לבין יעל בן ישעיה (להלן – יעל), חברתו של המנוח. נאשם 2 התערב בעימות ודחף את יעל; ובתגובה לכך קראה יעל למנוח. המנוח התקרב אל נאשם 2 עם קבוצה מחבריו, ובין המנוח לבין נאשם 2 התפתח דין ודברים, שבמהלכו אמר נאשם 2 למנוח, בין-היתר: "בוא צא בחוץ אם אתה גבר", או ביטוי דומה. במקביל קרא נאשם 2 לנאשם 1 לצאת עִמו מהמועדון כי "יש בעיות". הנאשמים ול' מצד אחד, והמנוח וקבוצה של חבריו מצד שני, יצאו מהמועדון לרחוב כורש, ועמדו על המדרכה מול פתח המועדון.

על-פי הנטען, נאשם 2 והמנוח החלו להתעמת ביניהם, ומנהל האירוע במועדון ביקש מהשניים להתרחק מהמקום, כדי שלא יריבו בקרבת המועדון. נאשם 2 והמנוח פנו לסמטה המחברת בין רחוב כורש לבין מגרש חנייה פנימי (להלן – הסמטה), שם המשיכו להתעמת. באותו הזמן, רץ נאשם 1 לרכב והביא עִמו סכין, שהיה ברכב. הוא חזר לסמטה ואמר לנאשם 2: "אל תדאג אני מצויד", זאת על-מנת שידע כי ברשותו סכין. עוד נטען, כי נאשם 1 קרא בקול לעבר הנוכחים: "אני מצויד", הוסיף כי הוא חבר של נאשם 2, ואיים – "אתם לא יודעים מי אני ותכף אשתגע ואוציא את מה שיש לי" (או ביטוי דומה), אגב הצבעה לעבר כיס מכנסיו. הוא הוסיף וצעק: "אנחנו לא סוגרים כלום", והצטרף לעימות בין נאשם 2 לבין המנוח. בין שני הנאשמים לבין המנוח ואחרים התפתחה קטטה שכללה דחיפות ומכות הדדיות. כאשר התערבה יעל בקטטה, בכך שדחפה את נאשם 1 בכדי להרחיקו מהמנוח, הִכה אותה נאשם 1 באגרוף בפנים.

עוד טוענת המאשימה בכתב-האישום, כי בשלב זה יצאו הנאשמים ול' מהסמטה לרחוב כורש ופנו מזרחה לכיוון הרכב. לאחר מספר מטרים, רדף אחריהם המנוח כשהוא אוחז באבן, ובהגיעו בסמוך אליהם השליכה לעברם, אך זו לא פגעה במי מהם. בשלב זה תקף נאשם 2 את המנוח, ואחד מהנאשמים דקר את המנוח בסכין בצווארו ובכתפו. הדקירה גרמה לחתך עמוק באורך 10 ס"מ, שעבר דרך השריר וחתך את עורק התרדמה מימין (העורק הראשי המספק דם לראש). כתוצאה מהדקירה בצוואר, קרס המנוח לארץ ומת מאובדן דם תוך זמן קצר. בה-בעת, הגיע למקום אבירן סוויסה, בן דודו של המנוח (להלן – אבירן), ובתגובה לדקירתו של המנוח, התעמת עם הנאשמים. על-פי הנטען, אבירן הִכה את נאשם 2 באגרופו בראש; ובתגובה הִכו אותו שני הנאשמים באגרופים ובבעיטות, ואחד מהם דקר אותו בסכין בחזה, דקירה שחדרה לגופו ופגעה בריאה. בתכוף לכך רצו הנאשמים ול' לעבר הרכב, ונמלטו בנסיעה למעלה אדומים. בדרכם השליכו את הסכין שבאמצעותו בוצעו הדקירות, ובהמשך אף העלימו את בגדיהם שהיו מגואלים בדם. עד כאן – העובדות הנטענות בכתב-האישום.

תשובת הנאשמים לאישום

3.נאשם 1 לא חלק בתשובתו לאישום על נסיבות הגעתו למועדון. בכל הנוגע לתקרית שאירעה בתוך המועדון, אישר נאשם 1 כי נאשם 2 "קרא לו לצאת החוצה", אך טען כי לא היה בקִרבת הנִצים ולא נטל חלק בעימות בתוך המועדון. באשר לאירועים מחוץ למועדון, הכחיש נאשם 1 כי היה לו חלק בעימות בין נאשם 2 לבין המנוח בסמטה, וכן הכחיש כי צעק "אנחנו לא סוגרים כלום". לטענתו, מילים אלו הושמעו על-ידי אחד מחבריו של המנוח. נאשם 1 אישר בתשובתו לאישום, כי רץ לרכבו להביא סכין, אך לטענתו עשה זאת לבקשת נאשם 2. הוא טען, כי מסר לנאשם 2 את הסכין כדי שירתיע באמצעותו את המתקהלים, ולפיכך גם צעק "אני מצויד", כדי להביא להפסקת המריבה בין נאשם 2 לבין האחרים. כמו-כן טען נאשם 1, כי לא שלף סכין, וממילא לא עשה כל שימוש פוגעני בסכין. הוא הכחיש כי הייתה קטטה כלשהי בינו לבין המנוח; אך אישר כי הִכה את יעל, זאת בעת שנאלץ, לטענתו, להדוף אותה מעליו. בנוסף, הכחיש נאשם 1 כי המנוח רדף אחריו והשליך אבן לכיוונו. לטענתו, המנוח התעמת עם נאשם 2 בלבד, כאשר הוא עצמו, נאשם 1, לא היה כלל בקִרבתם. נאשם 1 הכחיש כי התעמת עם המנוח או עם אבירן, וממילא – כי דקר מי מהם. באשר להתרחשויות לאחר התקרית ברחוב, הכחיש נאשם 1 את ההִמלטות מהזירה ואת השלכת הסכין; והוסיף וטען, כי בגדיו לא היו מגואלים בדם, וכי היו אלו בגדיו של נאשם 2 שהוחתמו בדם.

4.נאשם 2 טען בתשובתו לאישום, כי בתקרית שבה נהרג המנוח היו – כלשון בא-כוחו – "שני אירועים המנותקים זה מזה לחלוטין". לגרסתו, האירוע הראשון היה בסמטה, והוא הסתיים "בלחיצת יד ומחילה הדדית" שלו ושל המנוח; ובאירוע השני, שהסתיים במותו של המנוח ובפציעתו של אבירן, היה זה נאשם 1 שדקר את המנוח ואת אבירן, זאת בשעה שנאשם 2 עשה כל מאמץ בכדי להסתלק מהמקום. בכל הנוגע להתרחשות בתוך המועדון, הודה הנאשם 2 בתשובתו לאישום, כי בתגובה לעימות שנתגלע בין יעל לבין חברתו ל' "הדף" את יעל; ואף אישר כי על-רקע זה התפתח דין ודברים בינו לבין המנוח. לטענתו, המנוח אמר לו: "בוא צא החוצה", והוא הסכים לכך. נאשם 2 הכחיש כי ביציאתו מהמועדון קרא לנאשם 1 להצטרף אליו. בכל הנוגע להתרחשויות מחוץ למועדון, טען נאשם 2, כי שוחח עם המנוח במטרה לסיים את הפרשה בצורה חברית – בלחיצת יד, וכך אף היה. לגרסתו, בשלב מסוים הם נתבקשו להתרחק מהמועדון, ועל-כן פנו לעבר הסמטה. הוא הכחיש כי התעמת עם המנוח בסמטה, וטען כי הם הגיעו לכדי סיום האירוע בלחיצת יד, תוך שהסובבים אותם צועקים: "הכל נסגר, הכל נסגר". לגרסתו של נאשם 2, בשלב זה החל אירוע נוסף – שכונה על-ידו בתשובתו לאישום – "הפרשייה השנייה". לגרסתו, בשלב זה הופיע נאשם 1 בזירה וצעק לעבר הנוכחים: "כלום לא נסגר", "אני מצויד", "אתם לא יודעים מי אני ותיכף אשתגע ואוציא את מה שיש לי בכיס", תוך שהוא מצביע לעבר כיס מכנסיו. לדבריו, בשלב זה הִכה נאשם 1 את יעל, חברתו של המנוח, במכת אגרוף בפנים, וכתוצאה מכך פרצה קטטה מרובת משתתפים. לדבריו, במהלך הקטטה הוכה בראשו, ובתכוף לכך פתח בריצה מן הסמטה לרחוב כורש, בכדי לנתק עצמו מן האירועים. על-פי גרסתו, במהלך מנוסתו צעק לו מאן דהוא: "אוהד תיזהר", ומששמע זאת ופנה להביט לאחור, הבחין במנוח אשר רדף אחריו כשהוא אוחז לבנה בידו, מתוך כוונה להטיחה בראשו. בתגובה, ומתוך מטרה להגן על עצמו, הדף את ידו של המנוח והִכה אותו בצד שמאל של פלג גופו העליון. לטענתו, בשלב זה הגיח נאשם 1 מאחורי המנוח ודקר אותו בצִדו הימני של הצוואר, ומיד לאחר מכן קרס המנוח על הקרקע. נאשם 2 הוסיף וטען בתשובתו לאישום, כי בעת יציאתו מהסמטה לא היה לו מידע לגבי מיקומו של נאשם 1 ומעשיו באותה עת; והדגיש כי מעשיו של נאשם 1 בוצעו בניגוד מוחלט לכוונותיו ולמעשיו שלו. נאשם 2 אף הכחיש כי היה לו עימות כלשהו עם אבירן. לנוכח האמור, טען נאשם 2 בתשובתו לאישום כי לא ניתן לראותו כמי שפעל בצוותא חדא עם נאשם 1, בתקיפתם של המנוח ואבירן.

עיקר האירועים ותמצית יריעת המחלוקת

5.אקדים ואסקור תחילה את תמצית האירועים כפי שנתחוורה משמיעת הראיות, תוך התמקדות בהצגת עיקר יריעת המחלוקת העובדתית והמשפטית.

השלב הראשון של האירועים היה במועדון. במהלך הבילוי במועדון נדחפה, מבלי משים, חברתו של נאשם 2, ל', על-ידי חברתו של המנוח, יעל; ובתגובה – דחף נאשם 2 את יעל. משדיווחה יעל למנוח על התקרית, ניגש האחרון לנאשם 2 ושאל אותו מדוע דחף את חברתו. לאחר חילופי דברים ביניהם, יצאו השניים מהמועדון לשם בירור המחלוקת. בשאלה, מי היה זה שביקש מרעהו לצאת מהמועדון, כמו-גם בשאלת תוכן הדברים שהושמעו, נשמעו גרסאות שונות על-ידי העדים. מהעדויות עולה, כי נשמעו המילים "בוא נצא בחוץ" ובהקשר זה אף הושמעה המילה "גבר". חלק מהעדים ציינו שנאשם 2 אמר למנוח: "בוא בחוץ אם אתה גבר", או מילים בסגנון דומה. מנגד, טען נאשם 2 בעדותו, כי אמר למנוח: "בוא נצא בחוץ לדבר, גבר", או מילים דומות, זאת כדי להידבר עִמו בחוץ, הואיל ולא נתאפשר להם לשוחח בתוך המועדון, מחמת הרעש והצפיפות. לאחר שנאשם 2 והמנוח יצאו מהמועדון, יצא לרחוב גם נאשם 1 – אשר לא נכח ליד השניים בעת ששוחחו בתוך המועדון. לטענת המאשימה, נאשם 2 הזמין את המנוח לעימות מחוץ למועדון, ושני הנאשמים יצאו מהמקום "יציאה מודעת לעימות ולקטטה" (כלשון ב"כ המאשימה בסיכומיו). נאשם 2 טען, כאמור, כי יצא מן המועדון, כדי לשוחח עם המנוח, להבהיר לו מה קרה במועדון וליישב עִמו את ההדורים; ונאשם 1 טען, כי יצא מהמועדון לבקשתו של נאשם 2, ללא מודעות לרקע שקדם לכך.

6.השלב השני של האירועים היה בסמטה, מחוץ למועדון. בעניין שלב זה, נשמעו גרסאות של עדים לא מעטים, כאשר כל אחד תיאר פרטים שנחרטו בזיכרונו, מזווית ראייתו ועל-פי מה שהתמקד בו. המנוח ונאשם 2 עמדו בצד שמאל של הסמטה ושוחחו ביניהם; ורבים אחרים, חלקם חבריו של המנוח, החלו להתקהל במקום, ועמדו בצד ימין. אין חולק, כי בשלב כלשהו רץ נאשם 1 לרכבו, שחנה ברחוב כורש, נטל מתוכו סכין וחזר עִמו לזירה. עם חזרתו לזירה, כשהסכין בכיסו, צעק נאשם 1 בקול רם שהוא מצויד בסכין. על תוכן הדברים שצעק, נשמעו גרסאות שונות. מרבית העדים ציינו שנאשם 1 צעק: "אני מצויד", "אני מסודר", זאת אגב הצבעה לעבר כיסו, ואף הוסיף קריאות אזהרה ואיום, שכל אחד מהעדים ציין חלק מהן: "אתם לא יודעים מה אני מסוגל לעשות", "תיכף אני אשתגע ואוציא את מה שיש לי בכיס", "אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים", "אני אוציא את מה שיש לי, אני מצויד", "אתם תאכלו פה חורים" או "אני אעשה בכם חורים". נאשם 1 טען בעדותו, כי צעק: "אני מצויד, אני מסודר", ועשה זאת, בין-השאר, כדי להרתיע את המתקהלים מפני פגיעה בנאשם 2. לדבריו, הביא את הסכין מהרכב לבקשת נאשם 2, וכאשר הגיע לזירה, העביר לו את הסכין בהסתר, ואחרון הכניסו לכיסו. נאשם 2 הכחיש הן את הזמנת הסכין והן את קבלתו. המחלוקת בעניין היוזמה להבאת הסכין, ובשאלה האם הועבר מידי נאשם 2 לידי נאשם 1, תידון ותוכרע בהמשך הכרעת-הדין. בשלב כלשהו, בעת שהִייתם של המתקהלים בסמטה, פרצה תגרה, שאודות נסיבותיה נשמעו גרסאות שונות. מעיקר העדויות עולה, כי נאשם 1 תקף את יעל בסמטה והִכה אותה בפניה; ואף נאשם 1 עצמו לא חלק בעדותו על כך שפגע בפניה של יעל. אירוע זה הצית תקרית אלימה בסמטה. מייד בתכוף לתקיפתה של יעל על-ידי נאשם 1, החלה להתפתח תגרה במקום, ושני הנאשמים נמלטו מהסמטה לכיוון רחוב כורש, כאשר המנוח וחבריו דולקים בעקבותיהם. המנוח רדף אחרי נאשם 2, כשהוא אוחז אבן גדולה בידו מתוך כוונה להשליכה עליו. המאשימה גורסת, כי בתקרית האלימה בסמטה היו מעורבים שני הנאשמים, וכי היא באה בעקבות ובהמשך ליציאתם של השניים מן המועדון לשם עימות עם המנוח. נאשם 2 טען, כי שוחח עם המנוח בסמטה בכדי ליישב עִמו את ההדורים; כי בעת שהיו קרובים להתפייס, חלה תפנית בלתי צפויה כתוצאה ממעשיו האמורים של נאשם 1; כי לא תקף איש בסמטה; וכי נמלט מהמקום ברגע שפרצה המהומה. נאשם 1 טען, כי נדחף על-ידי יעל ונאלץ להדוף אותה, כי בשלב זה הותקף על-ידי אחרים, בין-השאר וככל הנראה גם באמצעות נשק קר, ונמלט מן הסמטה לכיוון רחוב כורש בעקבותיו של נאשם 1.

7.השלב השלישי של האירועים התרחש בעת מנוסת הנאשמים ברחוב כורש. בשלב זה של האירוע נפגע המנוח מדקירה קטלנית בצווארו, וכן נדקר אבירן בחזהו. אודות ההתרחשויות בשלב זה נשמעו גרסאות שונות מפי העדים השונים – מי שנטלו חלק בעימות, עדי הראיה שעמדו במרחקים שונים ממוקד הזירה וכן הנאשמים עצמם. קטע קצר ביותר מהעימות, הנמשך כארבע שניות בלבד, אף תועד במצלמת האבטחה שהותקנה על קיר בניין הפרקליטות אשר נמצא במקום. אין חולק, כי בעת הימלטותם של הנאשמים ברחוב כורש, לאחר יציאתם מן הסמטה, רדפו המנוח וחלק מחבריו אחר הנאשמים; כי המנוח רץ בעקבותיו של נאשם 2, כשהוא אוחז אבן בידו ומנסה להשליכה לעברו של נאשם 2; כי בתכוף לאחר מכן, אירע עימות אלים, שנמשך שניות ספורות, ואשר במהלכו נדקר המנוח בצווארו ואבירן נדקר בחזהו; וכי מייד בהמשך עזבו הנאשמים ול' את הזירה, ורצו לרכבם שחנה בהמשך רחוב כורש. עדי הראיה מסרו בעדויותיהם בבית-המשפט, וכן בהודעותיהם במשטרה, גרסאות שונות אודות זיהוים של מי שתקפו את המנוח ואת אבירן, ועל כך יורחב הדיון בהמשך. בכל הנוגע לגרסת הנאשמים, יאמר בתמצית, כי הללו הטילו כל אחד על רעהו את האשם בביצוע הדקירות. נאשם 2 טען, כי המנוח רדף אחריו כשהוא מצויד באבן; כי הדף את האבן מידו; וכי בעת העימות עִמו, שכלל מכות הדדיות, הגיח לפתע נאשם 1 מן הצד, הִכה את המנוח בצווארו ופצע אותו. לדבריו, מייד לאחר מכן המשיך במנוסה ברחוב כורש, אך לא שלל אפשרות לפיה בטרם החל להימלט אף התעמת עם אבירן. נאשם 1 טען, כי בעת שברח מהסמטה לרחוב כורש, הבחין כי המנוח רודף אחר נאשם 2. לדבריו, תשומת לִבו הופנתה אותה עת לל', ולפיכך לא ראה מה אירע בין המנוח לבין נאשם 2. על-פי עדותו, בשעה שהמשיך לרוץ ברחוב כורש הבחין בשני אנשים שרועים על הארץ. הוא חלף על פניהם, והמשיך בריצה בעקבותיו של נאשם 2 לעבר הרכב. בסיכומיה ביקשה המאשימה, כי ייקבע ששני הנאשמים אחראים לדקירות במנוח ובאבירן ולתוצאות המעשים, זאת מכוח היותם – לשיטתה – מבצעים בצוותא, לפי דיני השותפות. היא גרסה, כי לא ניתן להוכיח בוודאות הנדרשת מי דקר את המנוח ואת אבירן; אך לא שללה בסיכומיה, כי בית-המשפט מוסמך לקבוע מי ביצע את הדקירות בפועל, ככל שיסבור שהדבר הוכח מהראיות שהובאו לפניו. מטעם זה לא טענה המאשימה, הן בכתב-האישום והן בסיכומיה, מי משני הנאשמים ביצע את הדקירות. הנאשמים אחזו בעמדה משפטית משותפת, לפיה יש לדחות את בקשת הפרקליטות להחלת דיני השותפות על כל אחד מהם; וטענו – כל אחד מטעמיו – כי לא הייתה חבירה משותפת, אף לא ספונטאנית, לביצוע תקיפה אלימה בזירה. עם זאת, כל אחד מהשניים טען, כי הדקירות בוצעו על-ידי רעהו, וחלק ניכר של הגנת הנאשמים, ובכלל זה חקירות העדים, התמקד בשאלת זיהויו של הדוקר.

8.השלב הרביעי של האירוע מתמקד הן בהִמלטות מהזירה, שבמהלכה נשמעה התוודות של נאשם 1 בביצוע הדקירות, והן בהימלטותו של נאשם 1 לצפון הארץ לתקופה ממושכת. מייד לאחר התקרית ברחוב כורש, רצו שני הנאשמים ול' בעקבותיהם בהמשך הרחוב והגיעו לרכב. הם נסעו למעלה-אדומים, דרך תחנת הדלק "פז מנדלבאום" – שם יצא נאשם 2 מן הרכב לקנות שתיה לאחר שהסיר מעליו את חולצתו. במעלה אדומים הורידו הנאשמים את ל' מן הרכב, ובהמשך – נסעו לדירת אחיו של נאשם 2, הנמצאת במעלה אדומים. בשעות הבוקר התייצב נאשם 2 במשטרה. נאשם 1 נמלט מירושלים והסתתר בצפון הארץ במשך תקופה ממושכת של כחודשיים, עד להסגרתו למשטרה באמצעות אביו. במהלך הנסיעה ברכב, נשמעה מפי נאשם 1 התוודות בביצוע דקירות. ל' העידה, כי במהלך הנסיעה אמר נאשם 1: "ואי, ואי, ואי, דקרתי שלושה אנשים, נראה לי שאחד מת". נאשם 1 אישר בעדותו, כי אמר ברכב לל' "דקרתי שלושה אנשים", אך טען שעשה זאת לבקשתו של נאשם 2, אשר ביקש ממנו, בטרם נכנסה ל' לרכב, לומר שהוא ביצע את הדקירה, זאת כדי של' "לא תיבהל" ו"לא תעשה לו בעיות". נאשם 2 הכחיש את טענתו האמורה של נאשם 1, שלפיה התבקש על-ידו לומר את הדברים, וטען, כפי שהעידה ל', כי נאשם 1 אמר ברכב באופן ספונטאני: "ואי, ואי, דקרתי שלושה אנשים, נראה לי אחד מהם מת". נאשם 2 הוסיף, כי במענה לשאלתו לנאשם 1 מדוע עשה זאת, ציין נאשם 1 כי לא הייתה לו ברירה שכן "כולם קפצו עלינו". כל אחד מהשלושה – הנאשמים ול' – מסר גרסה שונה על הנסיבות שבהן הושלך הסכין מהרכב ועל מקום השלכתו. בכל הנוגע לדברים שהוחלפו בדירתו של אחיו של נאשם 2, העידו נאשם 2 וגיסתו, לינוי דדון, כי נאשם 1 הודה בפניהם כי דקר את המנוח. נאשם 1 הכחיש את הדברים, וטען כי לא השמיע התוודות כלשהי בדירת אחיו של נאשם 2. למחלוקות בעניין השמעת ההתוודויות האמורות, הן במהלך הנסיעה ברכב והן בדירת אחיו של נאשם 2, אשוב בהמשך.

עד כאן נסקרו תמצית הראיות ועיקר המחלוקות.

מבט-על אודות הראיות