מדינת ישראל נ' נזאל

גזר דין

1.הנאשם שבפניי הועמד לדין באשמה כי בתאריך 2/4/10 ביצע עבירות לפי סעיפים 192, 273 ו- 275 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.בישיבת יום 10/5/10, לאחר שכתב האישום תוקן במסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, הודה הנאשם כי בתאריך 2/4/10, בסמוך לשעה 00.55, הוא סירב להראות לשוטר רס"ר שלומי חסון (להלן: "השוטר"), שמילא את תפקידו כדין, מה יש בכיסו וכאשר השוטר הודיע לו, בשל כך, כי הוא עצור, התנגד הנאשם למעצרו באופן שדחף באמצעות ידו השמאלית את השוטר בחזהו ואיים עליו באומרו לו "אני אביא את (ה)משפחה שלי מעכו, אני אראה לך, מגיע לך שני כדורים בראש" ובהמשך, לאחר שהובא לניידת המשטרתית, אמר לשוטר "אם לא הייתי אזוק, הייתי שם לך שני כדורים בראש, אני שם זיין עליכם, ליצנים אפסים אתם" ומאוחר יותר, בתחנת משטרת מעונה, המשיך לאיים על השוטר, באומרו לו "הילדים שלכם עוד יפגשו אותי וישלמו על זה, אני אעיף אותכם מהמשטרה כמו שהעפנו את יוגב מעכו. בעכו השוטרים היו מרביצים לי והיו משחררים אותי ולא היו פותחים לי תיק במשטרה. אתם לא גברים. אני אלך למח"ש ואתבע אותכם".

למרות הודאתו של הנאשם, ביקש הסניגור שלא להרשיעו, אלא להפנותו לקבלת תסקיר, זאת כדי לבחון אפשרות של אי הרשעה.

ב"כ המאשימה, לעומתו, ביקשה להרשיע את הנאשם אולם יחד עם זאת הסכימה כי הנאשם יופנה לקבלת תסקיר לאחר שיורשע ובטרם הטיעונים לעונש.

לאחר ששקלתי בעניין החלטתי להרשיע את הנאשם וכך עשיתי. כן הוריתי על קבלת תסקיר של שירות המבחן בטרם הטיעונים לעונש, תוך שציינתי כי על שירות המבחן להתייחס גם לאפשרות של ביטול ההרשעה.

3.בתאריך 11/7/10 ניתן תסקיר בעניינו של הנאשם. התסקיר מבוסס על 2 שיחות שערכה קצינת המבחן עם הנאשם ועל שיחה עם הוריו. בתסקיר מפרטת קצינת המבחן את נסיבות חייו של הנאשם, שמפאת צנעת הפרט איני מפרט אותן כאן. מהתסקיר עולה כי הנאשם לקח אחריות על המיוחס לו בכתב האישום המתוקן וכי הביע חרטה על התנהגותו. קצינת המבחן גם טורחת להסביר את הרקע להתנהגותו.

מאחר והנאשם, שהינו בן 18 שנה, עומד להתגייס לצה"ל ו"על מנת שלא לפגוע בעתידו הצבאי והתעסוקתי בעתיד, כאשר רישום פלילי עלול למנוע ממנו להתקדם בסולם התפקידים בצבא כמי שמעוניין לבנות קריירה צבאית", ממליצה קצינת המבחן לשקול את ביטול הרשעתו בדין ולהעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודש.

4.בישיבת יום 13/7/10 טענו הצדדים הן לעניין ביטול ההרשעה והן לעניין העונש, למקרה וההרשעה לא תבוטל.

ב"כ המאשימה עתרה להשאיר את ההרשעה על כנה ולהטיל על הנאשם עונש שיכלול מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. זאת מהטעמים אותם פירטה בהרחבה בטיעוניה. הסינגור, לעומתה, ביקש לבטל את ההרשעה ולהעמיד את הנאשם בפיקוח של שירות המבחן לתקופה של 18 חודש, כמומלץ על ידי קצינת המבחן. זאת מהנימוקים אותם פירט בהרחבה בטיעוניו. לחילופין, למקרה שההרשעה לא תבוטל, ביקש הסניגור, מאותם נימוקים, להסתפק בהטלת עונש שיכלול מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות + העמדה בפיקוח של שירות המבחן.

5.אדון תחילה בשאלה האם יש מקום, בנסיבות המקרה שבפניי, לבטל את הרשעתו של הנאשם.

ככלל, כאשר ביהמ"ש מוצא כי נאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום - בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין אם לאחר שמיעת ראיות - ומעשים אלה מגלים עבירה, יש להרשיע את הנאשם בביצוע אותה עבירה . אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים . החוק מאפשר, באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1 (2) לפקודת המבחן (נוסח - חדש) תשכ"ט - 1968) או צו שירות, ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין).

כאמור, רק במקרים חריגים לא ירשיע ביהמ"ש נאשם שלגביו מצא כי ביצע את העבירה/ות המיוחסת/ות לו בכתב האישום. נשאלת השאלה מה הם המקרים בהם יטיל ביהמ"ש צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מבלי להרשיעו. שאלה זו נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נב ', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א- ד),  

"תכליתו של סעיף 71 א. לחוק (לחוק העונשין - מ.א), כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן , ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על - פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו , אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה , מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

להבהרת מכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להחליט אם מן הראוי להרשיע נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, או שמא ראוי להימנע מהרשעתו והאיזון הנדרש בין השיקולים , יפים דברי כב ' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בפד"י כרך נד' חלק שלישי, עמ' 685), לפיהם,  

"... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.