מדינת ישראל נ' נופל

החלטה

בהתאם להחלטת כב' בית המשפט המחוזי בעפ"ת 12587-03-12 התבקשתי להבהיר מדוע ביקשתי מהנאשם לצאת מהאולם, ומה אירע אז. אסביר כי מנהגי הוא כי בכל מקרה שבו הנאשם מיוצג, ואני רוצה להביע תרעומת על התנהגות אחד מהצדדים, או מבקש להמליץ לאחד מהם, או מציע לצדדים לשקול שוב את עמדתם, או מבקש להעיר הערה שיכולה להישמע ממנה פגיעה באחד מבאי הכוח, אני מבקש מהנאשמים (והעדים) לצאת החוצה. הסיבה היא אחת, כבוד לב"כ הנאשם. לא לפגוע בו ליד מרשו, לא לגרום לו מבוכה, ולאפשר לו להחליט בבטחה. במקרים מעין אלו הסנגור שומע את דברי, ויכול לפעול כפי שהוא חושב לנכון, ובד"כ הוא מבקש לשוחח עם מרשו. זו הסיבה שאני מבקש מהנאשמים לצאת לרגע מהאולם.

כך היה גם במקרה שלפנינו, הנאשם יצא החוצה בעת ששוחחתי עם שני הצדדים. אציין כי הנאשם חזר לאולם והכרעת הדין ניתנה כשהיה נוכח באולם וב"כ אמר בשמו "אנו מודים בתיק".

בתיק זה (שחלקו אף זכור לי) נשמעו למעשה כל עדי התביעה. אלו זכרו את האירוע חלקית ובמעומעם לטענת התביעה ובאופן סלקטיבי לטענת סנגורו של הנאשם דאז. ניסיוני לאחר שמיעת אלפי אירועים שבהם היו אינטראקציות בין אזרחים ושוטרים, מלמד כי הרבה מאוד ממה שקורה תלוי בתגובת שני הצדדים. בקצרה, הדינאמיקה וההתפתחות של האירועים תלויה בהתנהגות הצדדים והיא מסלימה או משקיטה בהתאם למעשיהם, ולפועלם. בשפה פשוטה יותר, 'יחס גורר יחס'. בנקודה זו ישנה בעייתיות. הנאשם בדרך כלל נאשם על מעשיו. לעומת זאת, גם אם סבור בית המשפט כי התנהגותו של השוטר יכולה הייתה להיות מושכלת יותר, אין זה רלוונטי לעניין מעשי הנאשם. כל שיכול בית המשפט לעשות הוא להעיר, ובמקרים קיצוניים להעביר את הנתונים לידיעת זה או אחר. אולם כמובן, העלילה משפיעה לעניין הענישה.

הדבר מעלה בזכרוני את שירו של יהודה אטלס (בספרו "גם הילד הזה הוא אני", הוצאת כתר 1979).

אֶצְלֵנוּ בַּכִּתָּה

בַּכִּתָּה שֶׁלָּנוּ

בַּהַפְסָקוֹת,

הָמוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים מַכּוֹת.

וְעוֹד אַף פַּעַם

לֹא הִצְּלִיחָה הַמּוֹרָה

לְגַלּוֹת מִי הִתְחִיל,

בִּגְלַל מִי זֶה קָרָה.

כִּי אֲפִלּוּ אִם

הִיא תֵּדַע אֵיזֶה

יֶלֶד הִרְבִּיץ הָרִאשׁוֹן –

אוּלַי הַשֵּׁנִי לִפְנֵי זֶה

הוֹצִיא לוֹ לָשׁוֹן,

אוֹ זָרַק עָלָיו גִּיר,

אוֹ הִלְשִׁין לְמוֹרָה