מדינת ישראל נ' נוה רון

גזר דין

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א -1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), ובעבירה על תקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

תמצית הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 12.03.2010 בשעה 02:35 או בסמוך לה, נהג הנאשם ברכב מסוג "סובארו" מ.ר. 70-713-58 ברח' מאיר שחם, בירושלים בהיותו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלו הוא מעל 400 מקרוגרם.

בשל כך, ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם עונש של פסילה בפועל לתקופה של שנתיים. מנגד, בטיעוניו לעונש פירט הסניגור בהרחבה על הבעייתיות הקיימת בתיק שכרות, כולל אופן הטיפול הלקוי של משטרת ישראל בתקלה ERROR-23 במכשירי ינשוף שמספריהם 0050 ו- 0041, על הבעייתיות הקיימת בהטלת עונש המינימום באופן גורף בעבירות של נהיגה בשכרות וזאת מבלי ליתן את הדעת לנסיבותיהם האישיות של נאשמים. בקצרה, כך ציין הסנגור כי למרות שהסיפא בסעיף 39א לפקודת התעבורה מאפשרת לבית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפורטו בגזר הדין להשית פחות מעונש המינימום, ביהמ"ש אינו עושה בכך שימוש ובכך למעשה מאיין את הסיפא של סעיף 39א לפקודת התעבורה. עוד עמד בהרחבה הסניגור על הבעייתיות בהליכי החקיקה של סעיף 39א לפקודת התעבורה.

עמדתו הידועה של בית משפט זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות רשאי הוא להפחית מעונש המינימום הקבוע בחוק ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. וזאת מאחר ששיטת הענישה בשיטתנו הינה אינדיבידואלית ולא מכאנית. שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות המיוחדות של כל אדם ואדם. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ד. דורנר בפרשת סעידי אבו- ניג'מה:

 "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם". ( ע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 350, פסקה 7 לפסק הדין).

לאור האמור, השאלה במקרה שלפנינו היא כמובן אם יש נסיבות מיוחדות? והתשובה היא כן.

הסנגור בטיעוניו לעונש ציין, כי מדובר בנאשם בן 25, מתגורר בגבעון. הנאשם עובד לפרנסתו בחברת סטארפ אפ MRI. הלה סיים שירות צבאי מלא. עוד מציין הסנגור, כי מדובר בנאשם שהינו נכה צה"ל, הנאשם נפצע בפעילות מבצעית במלחמת לבנון השנייה, ואף אובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית. הסנגור הבהיר, כי פסילת רישיונו של הנאשם לתקופה ממושכת של שנתיים עלולה לפגוע קשות בפרנסתו ובעבודתו. לפיכך, מבקש הסנגור להפחית בעונש הפסילה ולהמיר היתרה בפסילה על תנאי וכן בצו שירות לתועלת הציבור.

בתסקיר שהוגש על ידי שירות המבחן ביום 05.09.2011 עולה כי שירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם ומצא אותו מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור, בנה לו תוכנית בהיקף 250 שעות במסגרת לשכה לשירותים חברתיים בגבעת זאב, בתפקיד מוקדן בתחנת כיבוי אש.

הנאשם דנן הודה בעבירות המיוחסות לו, נטל אחריות לביצוע העבירה וחסך מזמנו השיפוטי של בית המשפט.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו, מצבו הבריאותי, תסקירו החיובי של שירות המבחן, כמות האלכוהול והודאתו באשמה, מצאתי לנכון להשית על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית משפט.

זאת לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ואמצעי הענישה התחליפים. הגעתי לכלל מסקנה כי אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו תשעה חודשים בפועל, בניכוי חודש פסילה מנהלית, שיחושב החל מיום 30.06.2011 (בו הפקיד הנאשם רישיונו). יתרת חמישה עשר החודשים, יהיו על תנאי למשך שלוש שנים, אם ינהג בשמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת הלשכה לשירותים חברתיים בגבעת זאב, בתפקיד מוקדן בתחנת כיבוי אש. הפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"צ ולגזור את דינו מחדש.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לתביעה, לב"כ הנאשם עו"ד שניאור ולשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: