מדינת ישראל נ' נאשף(עציר)

בפני

שופטת דנה מרשק מרום

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מביצוע עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: חוק העונשין] ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ולהרשיעו בביצוע עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 317 לחוק העונשין, דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין והעסקה שלא כדין לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 [להלן: חוק הכניסה].

כתב-האישום

1.כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום המייחס לו ביצוע כל העבירות המפורטות לעיל. על-פי עובדות כתב-האישום, כשבוע עובר ליום 30.10.10 יצר הנאשם קשר עם מיסרה שחרור, שהינו תושב אזור (להלן: הקרבן), והשניים סיכמו כי הקרבן יבצע עבור הנאשם עבודות ריצוף בדירתו של הנאשם בטייבה, כשהסיכום כלל את שטח העבודה ותמורה בעבור מטר. בין התאריכים 25.10.10 – 28.10.10, הקרבן אכן ביצע את העבודה עבור הנאשם, אך הנאשם לא היה שבע רצון מהעבודה ועל כן דרש מהקרבן 16500 ₪ פיצוי בגין ליקויי העבודה. בין השניים התפתח ויכוח לגבי אופן תיקון העבודה ומימון חומרי הגלם.

בערב 30.10.10 פגש הנאשם בקרבן בטייבה וביקש מהקרבן להגיע לדירתו על-מנת שיראה לו את הליקויים בעבודתו, והקרבן הסכים לכך.

עת נכנסו השניים לדירה בסמוך לשעה 20:00, סגר הנאשם את דלת הדירה ובהמשך כבל את הקרבן בשלשלאות ברזל למעקב מרפסת הדירה כשהוא דורש ממנו כי ישלם לו 16500 ₪ בגין הנזקים בעבודה בטרם ישחררו.

בהמשך, ובעודו בגילופין, נטל הנאשם אולר ודקר באמצעותו את הקרבן בירך רגלו בעודו מאיים עליו כמפורט בסעיף 5 לכתב-האישום.

ביום 31.10.10 בשעה 10:40, על סמך מידע מודיעיני, הגיעו כוחות בילוש של משטרת טייבה לדירה וקראו לנאשם לפתוח את דלת הדירה. משלא נענה לדרישתם, פרצו השוטרים את דלת הדירה והבחינו בקרבן כשהוא כבול בשלשלאות ברזל ודקור בירך ימינו.

זירת המחלוקת ותמצית ההכרעה

2.הנאשם כפר במיוחס לו, אך זירת המחלוקת נתבררה במהלך שמיעת הראיות והסיכומים. הוברר, כי הנאשם מודה בכליאת השווא, אך לאחר עדותו ובסיכומים נשמעה הטענה, כי קשירת הקרבן נעשתה בהסכמתו, ועל כן, לא התקיימו היסודות לקיומה של דרישת הנכס באיומים. עיקר המחלוקת נסבה סביב הכחשתו של הנאשם כי דקר את הקרבן ואיים עליו, מחלוקת שהתעצמה לאחר שהקרבן לא הובא להעיד (ועל כך יורחב בהמשך). באשר לעבירת ההעסקה שלא כדין, העלה הסניגור בשלב הסיכומים בלבד, בשפה רפה, טענה של אפלייה המבוססת על הגנה מן הצדק (כשניסה לשכנע כי במחוזות אחרים מסתיימים תיקים כאלו בקנס או בהליך פלילי בבית-הדין לעבודה – ראו עמ' 46 לפרוטוקול). עם זאת, בהמשך הטיעון ציין, כי הנאשם הודה בכך שידע שהקרבן הינו תושב אזור ולמצער עצם עיניו לעובדה זו, ועל כן ניתן להרשיעו בביצוע עבירה זו (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 22 – 23).

3.בסופו של יום, שוכנעתי כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח ביצוע עבירות של כליאת שווא, דרישת נכס באיומים והעסקה שלא כדין – וזאת, על בסיס הודאת הנאשם במשטרה (ת/1, אשר הוגשה בהסכמה), עדות הנאשם בבית-המשפט בחיזוק עדויות השוטרים אשר הגיעו לזירת האירוע ומצאו, אכן, את הקרבן כבול בשלשלאות עבותות למעקה מרפסת הדירה של הנאשם.

התביעה ביקשה לבסס את הרשעתו של הנאשם בביצוע עבירות הפציעה והאיומים על בסיס אמרותיו של הקרבן בפני השוטרים שהגיעו לזירה וכן על הודעתו של הקרבן בפני חוקר. ייאמר כבר, כי הקרבן לא הובא להעיד, אך בהחלטה מיום 11.7.11 (עמ' 10 לפרוטוקול) הכרעתי בדבר קבילות אמרות אלו, שכולן הוגשו וסומנו (הודעת הקרבן – ת/2, ת/2א, אמרות קרבן נוספות מתוך דו"חות פעולה ת/6 ועדויות השוטרים הוכשרו כקבילות). לאחר עיון באמרות אלו, במכלול העדויות, בטיעוני הצדדים - ובעיקר לאור העובדה כי הקרבן לא הובא להעיד ובכך נחסמה כל אפשרות לבחון את גירסתו באמצעות חקירה נגדית - אומר כבר, כי הכרעתי היא, שלא ניתן להעניק משקל לראיות אלו ולקבוע ממצאים על-פיהם באשר לביצוע עבירות האלימות.

קביעת ממצאים: עבירות הכליאה, דרישת נכס באיומים והעסקה שלא כדין

4.אין מחלוקת, כי הרקע לביצוע המעשים הוא כמפורט בכתב-האישום. הנאשם העסיק את הקרבן לצורך ביצוע עבודות ריצוף בביתו, כשידע כי המדובר באדם שהינו תושב שטחים, אך לא ראה או ביקש אישור עבודה (ראו הודעת נאשם, ת/1, ש' 18 – 22). לאחר סיום ביצוע העבודה, גילה הנאשם ליקויים ופגמים רציניים, לטענתו, בעבודת הקרבן (בעיות ניקוז קשות ובלטות מתפרקות – ראו ת/1, ש/ 37 – 40). השניים נפגשו באקראי בטייבה בערב 30.10.10, הנאשם העלה בפניו את טענותיו, והקרבן הגיע מרצונו לדירתו של הנאשם.

5.על-פי גירסת הנאשם במשטרה, השניים עשו סיור ברחבי הבית, הנאשם הראה לו את הליקויים והפגמים, והקרבן בדבריו ניסה להמעיט בנזקים, למצוא פתרונות לא ראויים והבטיח לתקן אותם במקום למרות שלא היו בידו כלים. הנאשם, שהיה נסער מאד – גם בשל העובדה ששילם כבר את מלוא התמורה על העבודה – מתאר בשלב זה כי:

"בן אדם עומד ועובד עליי בעיניים ואני אמרתי לו, אתם באים מהשטחים בשביל לגנוב את הכסף שלנו. אומר לי, מה אתה עושה מזה סרט ואז זהו. איבדתי את הצפון, איבדתי מרכז, איבדתי הכל. אמרתי לו אם ככה בוא ונעשה חשבון ביחד כמה אני השקעתי בבית במסגרת של הריצוף. ישבתי אני והוא עשינו חשבון והפסד שלי 15500 ₪. הבן-אדם לא מוכן להתפשר בשום דבר, לא בתיקון ולא בכלום וסתם עבודה שלו על הפנים...בקיצור הבן-אדם שבר אותי ואמרתי לו, אם זה ככה, אני רוצה להראות לך ואני רוצה לקשור אותך ולהביא לך משטרה על זה והוא לא התנגד. ישב וקשרתי אותו ולא באיומים. הוא שקרן. ואני הייתי והוא לבד..." (ת/1, ש' 54 – 60).

6.לענין ביצוע עבירה של דרישת נכס באיומים - עיננו הרואות, אם כן, כי על-פי גירסת הנאשם עצמו בחקירה, איבד הוא עשתונותיו, חישב את סכום הנזקים שלו על סך 15500 ₪ (ולא 16500 ₪, כפי שמופיע בכתב-האישום), אך הקרבן לא היה מוכן להתפשר עימו – ועל כן קשר אותו למרפסת בשלשלאות.

7.גירסת הנאשם כי קשר את הקרבן בהסכמתו, ראוי היה לה כי לא תישמע. כפי שטען ב"כ המאשימה, גירסה מעין זו מנוגדת לכל הגיון, שכל ישר ונסיון החיים. אין בנמצא אדם אשר "יסכים" להגבלת חירותו בצורה כה משפילה, ולאיזה צורך נועדה אותה קשירה ב"הסכמה"?