מדינת ישראל נ' מרשלי

החלטה

רקע עובדתי

1. ביום 02.06.2010 נעצר המבקש בחשד לביצוע אונס לפי סעיף 345 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). למחרת הובא לבית המשפט השלום בראשל"צ, לצורך דיון בבקשה להארכת מעצרו לצרכי חקירה. בית המשפט קבע כי מעצרו יוארך ביום נוסף עד ליום 04.06.2010 בו ישוחרר המבקש בתנאים מגבילים של מעצר בית בן ארבעה ימים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז, אשר קבע כי מעצר הבית יוארך עד ליום 13.06.2010 וכן הורה על הגדלת הערבויות הכספיות.

2. ביום 10.06.2010 הוגש לבית משפט זה כתב אישום המייחס לנאשם עבירת אינוס, לפי סעיף 345 (א) (1) לחוק העונשין. בד בבד, הוגשה בקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) התשנ"ו – 1996. ביום 13.06.2010 קבע בית משפט זה כי הנאשם לא ייעצר וכי תנאי שחרורו יישארו על כנם.

3. לאחר הקראת כתב האישום ותשובת הנאשם, העלתה ב"כ המבקש טענה מקדמית, מכח סעיפים 149 (3) ו-149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "החוק"), לפיה המשיבה לא קיימה את חובת השימוע המוטלת עליה לפי סעיף 60א' לחוק. לטענתה, אין המקרה נופל בגדר החריגים המנויים בסעיף, ולכן יש למחוק את כתב האישום.

בהקשר זה, התייחסה ב"כ המבקש לשני החריגים הבאים:

האחד - סעיף 60 א' (ה) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי:

"החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף (ד)".

לטענת ב"כ המבקש, אין בחומר הראיות הנמקה לפטור מקיום חובת השימוע, וממילא לא לווה בטעמים שנרשמו.

השני - סעיף 60 א' (ז) - הקובע כי החובה לערוך שימוע אינה חלה בעניינו של חשוד שהיה במעצר בעת הגשת כתב האישום. לטענת ב"כ המבקש, הוא היה בחלופת מעצר בבית הוריו ומשכך שוחרר, ולכן חלה לגביו חובת השימוע.

4. המשיבה, בתגובתה, טענה כי הפטור ניתן כדין מכח סעיף 60 א' (ה) לחוק. לדבריה, ביום 02.11.2010 מסרה הפרקליטות לידי ב"כ המבקש מכתב, ובו פורטו הטעמים למתן הפטור. התרשומת עצמה לא הועברה לידי הסנגורית.

בדיון בפנינו הוצגה התכתובת וזו לשונה:

"בקשה למתן פטור מחובת יידוע

התיק הנ"ל הגיע אליי כתיק מעצר. החשוד שוחרר במסגרת מעצר ימים לחלופת מעצר והמשטרה הגישה ערר, שאף הוא נדחה.

החשוד במעצר בית עד ליום 13.06.10, לאור החשיבות בהגשת כתב אישום עד למועד פקיעת מעצר הבית ובניסיון לשכנע את בית המשפט להחזירו למעצר עד לקבלת תסקיר, לא ניתן לקיים במקרה זה את חובת היידוע, ולכן מתבקש הפטור".

החלטת פרקליטת המחוז לבקשה הנ"ל הייתה:

"כתבי האישום מאושרים להגשה + בקשה למעצר עד תום ההליכים. לאור המפורט לעיל (כתב אישום + בקשה למעצר), פטור מחובת יידוע".

דיון

5.על חשיבות זכות השימוע ניתן ללמוד, בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק, בהם נאמר: "ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות בחברה שאנו חיים בה. די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו הציבורי" (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע) התשנ"ט – 1999, הצ"ח 2802).

בתי המשפט של הערכאות הדיוניות נתנו החלטות שונות בסוגיית זכות השימוע. הדעות נחלקו בעיקר לגבי קיומה לאחר הגשת כתב אישום משלא מולאה החובה הקבועה בסעיף 60 א'.