מדינת ישראל נ' מריסאת(עציר) ואח'

החלטה

נגד משיב 3 (להלן: "המשיב") ושניים נוספים הוגש כתב אישום, בת.פ. 37086-08-10, בו מיוחס להם ביצוע עבירות לפי סעיפים 380 + 382 (א) ו- 452 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של המשיב ושל שני אחרים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 37086-08-10.

הבקשה נדונה בפניי. בדיון שהתקיים ביום 25/8/10 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה שהמשיב ישוחרר למעצר בית מלא בבית אחיו מר אוסאמה אסמעיל סואעד בואדי סלאמה עד תום ההליכים בתיק הפלילי, זאת "לנוכח חלקו המצומצם באירוע מבחינה עובדתית". לאור הסכמה זו, הוריתי בהחלטתי מיום 25/8/10 לשחרר את המשיב בתנאים שכללו שהייה במעצר בית מלא בבית אחיו, כפי שהוסכם בין הצדדים.

בטרם חלפו כחודשיים מאז מתן ההחלטה, הוגשה הבקשה שבפניי, בה עותר המשיב להורות על שינוי תנאי השחרור באופן שיותר לו לצאת ממעצר הבית, כל יום בין השעות 05.00 עד 19.00, זאת כדי שיוכל לצאת לעבוד.

בדיון היום חזר ב"כ המשיב על הבקשה. ב"כ המבקשת הביעה התנגדות לבקשה.

לאחר ששקלתי בעניין, הגעתי למסקנה שאין מקום להעתר לבקשה, שאין היא אלא התגלמות "שיטת הסלאמי", לפיה בשלב ראשון מסכים אדם שלגביו מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים להשתחרר למעצר בית ובחלוף זמן קצר לאחר מכן, הוא מגיש בקשה לשינוי תנאי השחרור. הנימוקים לכך שאני החלטתי לדחות את הבקשה הינם כדלקמן:

מקור סמכותו של ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטה שניתנה בעניין מעצרו או שחרורו של נאשם בתנאים וכפועל יוצא מזה לשנות את ההחלטה, בהוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996. בהתאם להוראות סעיף זה, קמה לו לביהמ"ש הסמכות לשנות החלטה בדבר מעצר או שחרור בתנאים רק בהתקיים אחד התנאים הבאים:

א.שהתגלו עובדות חדשות, שלא היו ידועות בעת מתן ההחלטה המקורית.

ב.שהשתנו הנסיבות מאז מתן ההחלטה המקורית.

ג.שעבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה המקורית.

במקרה שבפניי לא התקיים אף אחד מהתנאים הנ"ל. משכך המצב, אין לביהמ"ש סמכות להורות על שינוי ההחלטה.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה והודעה היום י"א כסלו תשע"א, 18/11/2010 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

הוקלד על ידי: רונית דיגורקר התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: