מדינת ישראל נ' מרום(אחר/נוסף) ואח'

פסק דין

לפניי ערעור שהוגש על ידי המערערת (המאשימה) על החלטת בימ"ש קמא בראשל"צ בתיק עמ"ק 2408/08, לפיה הורה על מחיקת כתב האישום כנגד המשיבים בשל הגנה מן הצדק.

בנימוקי הערעור מציינת המערערת:

בימ"ש קמא טעה משקבע שהמחלוקת המרכזית בין בעלי הדין נסבה על שאלת נפקותו של היטל ההשבחה שנקבע על ידי הועדה המקומית לתו"ב מרחב ראשון-לציון (להלן: "הועדה המקומית").

לטענתה, עיקר המחלוקת הינה האם רשאים היו המשיבים מכח סיכום פגישה שנערכה ביום 5.11.06 לקיים שימוש מסחרי במקרקעין שייעודם חקלאי, וזאת ללא היתר לשימוש חורג, אף שעניין זה, זכרו לא בא באותו סיכום.

עוד מציינת ב"כ המערערת, האם ניתן לקבוע כי הסיכום העולה מהפגישה הנ"ל מתיימרת להתיר למשיבים שימוש חורג בתנאי תשלום היטל השבחה ללא צורך בהיתר כדין, וזאת בהתבסס על כך שהועדה המקומית גבתה היטל השבחה ועיריית ראשון לציון מסרה לידי המשיבים רישיון זמני להפעלת העסק.

עוד נטען, כי בימ"ש קמא טעה בכך שקבע ללא שמיעת ראיות, כי לנאשמים היה יסוד להאמין, שהתשלום של היטל ההשבחה ששילמו, מהווה "אישור שלטוני", לשימוש חורג לתקופה של 3 שנים, למרות החלטת הועדה המקומית להמליץ על שימוש חורג ולא על מתן שימוש חורג.

ולעניין זה, טוענת ב"כ המערערת בנוסף, כי גם אם מדובר ב"אישור שלטוני", אישור זה "בטל מעיקרו", משום שהסמכות הבלעדית לאשר שימוש חורג במקרקעין שייעודם חקלאי מצוי בידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה.

וטענה נוספת בנקודה זו אותה מעלה ב"כ המערערת הינה, כי יש לבחון הבנת הנאשמים בשעה ששילמו היטל ההשבחה, וזו ממין העובדות המצריך שמיעת ראיות, ורק מטעם זה לא היה מקום למחוק כתב האישום.

מוסיפה וטוענת ב"כ המערערת כי השימוש בדוקטרינת "הגנה מן הצדק" תיעשה רק מקום שפעולת הרשות חורגת מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב. השימוש בסמכות זו יהא באותם מקרים בהם נפל פגם חמור ביותר, וכשלביהמ"ש אין אמצעים לרפא תוצאות הפגם בגדרו של בירור משפטי.

מקשה ושואלת ב"כ המערערת, האם היה בימ"ש קמא מעניק הגנה מן הצדק אילו היו המשיבים מפקידים בידי הועדה המקומית ערבות בנקאית להבטחת גביית היטל ההשבחה? דין התשלום במקרה זה כדין הפקדת ערבות בנקאית בידי הרשות. ועל כן, גם מטעם זה יש לבטל החלטת בימ"ש קמא.

החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרה זה הינה בלתי סבירה ומנוגדת לתפיסה משפטית. מפנה לע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ברוביץ', ולפסיקה נוספת.

האיזון בין האינטרסים הציבוריים לעניינם של המשיבים נוטה לטובת אכיפת חוק התכנון והבניה, לעומת התרת המשך קיומו של השימוש החורג ללא היתר, שכן אכיפת החוק בפן האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הכלכלי של המשיבים.

בעל פה הוסיפה וטענה ב"כ המערערת, כי המשיב 1 ידע כל הדרך כי עליו להשיג ההיתר באמצעות החלטת הועדה המחוזית. הטענה להגנה מן הצדק הועלתה על ידי ב"כ המשיבים ולא על ידי המשיבים עצמם. נקודת המחלוקת היא האם אכן סברו כי פועל יוצא של תשלום היטל ההשבחה הוא התרת השימוש, ובגין כך יש לשמוע ראיות.

לאור כך, מבקשת ב"כ המערערת להחזיר התיק לביהמ"ש לעניינים מקומיים, לשמיעת הוכחות בעניינים השנויים במחלוקת, ולהתייחס לטענת ההגנה מן הצדק רק לאחר שמיעת ההוכחות.

ב"כ המשיבים מבקש להשאיר פסק הדין בעינו. הוצג מצג של הרשות למשיבים לפיו הנכס הושבח. הייתה הסכמה מלאה בין ב"כ הצדדים בבימ"ש קמא לעניין העובדות, ואין מקום להחזרת התיק לבימ"ש קמא.

לגופו של עניין, דין הערעור להידחות.

1. בישיבת בימ"ש קמא מיום 9.3.09 נכחו המערערת, באת כוחה, המשיב 1 ובא כוח המשיבים כולם.

ב"כ המשיב 1 ציין לפרוטוקול: "סיכמתי עם חברים שיוגשו סיכומים בכתב".

ב"כ המערערת: "בכפוף לכך שחברי מסכים לעובדות הרשומות בכתב האישום".