מדינת ישראל נ' מקושין

גזר - דין

במסגרת צירוף תיקים, הורשעה מרגריטה מקושין, יליד 1954 (להלן: "הנאשמת") על פי הודאתה בעבירות לפי סעיפים 415(1) רישא, 418 ו- 420 חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), המיוחסות לה בתיק זה (להלן: "התיק העיקרי") ובת"פ 12467-06-11 של בית משפט השלום בת"א (להלן: "תיק הצירוף").

בתיק העיקרי הודתה הנאשמת שב- 10.06.09 קיבלה שלא כדין ובמרמה 700$ במזומן מקשישה ילידת 1930.

בתיק הצירוף שני אישומים.

באישום הראשון – הנאשמת הודתה שבאמצע אוגוסט 2008 קיבלה במרמה ובתאונת שווא מגברת קנדינוב 12,000 ₪ במוזמן.

באישום השני – הנאשמת הודתה, שבתאריכים 10.09.08 ו- 1.11.09, קיבלה מפליקס זלצמן (להלן: "המתלונן") 6000 ₪ כהלוואה. במקום להחזיר את ההלוואה כפי שהתחייבה, זייפה הנאשמת צ'ק שלקחה בתאריך כלשהוא בין התאריכים 12.11.08 ל- 4.12.08, מקשיש שהיה אז כבן 93 בו טיפלה, זייפה אותו, כתבה את הסכום 6000 ₪, תאריך, חתמה חתימה שנחזתה להיות חתימת הבעלים ומסרה אותו למתלונן.

לשם השלמות ייאמר כבר כאן:

תוך כדי ניהול ההליך בתיק העיקרי התקבלו בעניינה של הנאשמת חוות דעת מהפסיכיאטר המחוזי והיא נמצאה כשירה לעמוד לדין.

את העבירות נשוא הרשעתה עברה הנאשמת כשמאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שהושת עליה בת"פ 4659/08 (בימ"ש שלום ת"א) ביום 11.09.08 תלוי ועומד נגדה- כעולה מבמ/2 (להלן: "המאסר המותנה").

אין מחלוקת שהמאסר המותנה הוא חב הפעלה (ראו הצהרת הסנגורית פ/ ע' 10 ש' 16).

הנאשמת נמצאה כשירה לרצות מאסר בעבודות שירות במגבלות מסוימות.

התובעת, נדרשה בטיעוניה לעונש לחומרת העבירות וטענה שהגנה על רכוש ציבור תוך שמירה מפני מי שמנצלים מצוקת אחרים היא בגדר ערך מוגן, המחייב תגובה שיפוטית מחמירה. לגישתה מתחם הענישה ההולם נע ממספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות לשניים עשר חודשי מאסר בפועל. לנוכח ריבוי העבירות, גובה הסכומים שהנאשמת קיבלה במרמה מכל אחד מהמתלוננים, ניצול מקום עבודתה וגילו המתקדם של בעל הצ'ק, מעשה הזיוף ובמיוחד העובדה שאת הפעילות השיטתית הזו עשתה הנאשמת מבלי שמאסר מותנה הרתיע אותה, ראוי להחמיר עימה ולגזור עליה מאסר בפועל, להפעיל במצטבר את המאסר המותנה כך שבסך הכל העונש יהיה ברף העליון של המתחם.

הסנגורית, עו"ד סורין, הדגישה את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, מבלי להמעיט מחומרתן. חרף החובה להשית על מרשתה מאסר בפועל, ביקשה הסנגורית להתחשב במכלול נסיבותיה הכלכליות והבריאותיות הקשות של מרשתה, המשתקפות בחוות הדעת הפסיכיאטרית ובחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

הסנגורית ביקשה ליתן משקל לקולא לעובדה שהנאשמת החזירה למתלוננת בתיק העיקרי את הכסף שקיבלה ממנה במרמה. גם לחובותיה האחרים הנאשמת לא מתכחשת ועושה כיכולתה להחזיר למתלוננים את הכספים שקיבלה מהם, ועושה זאת בתשלומים חודשיים לא גבוהים. לדעת הסנגורית שליחת הנאשמת למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, תסכל את אפשרותה של הנאשמת להמשיך בכך ותפגע קודם על באינטרסים של המתלוננים. בהתחשב באלו ביקשה הסנגורית להפעיל את המאסר המותנה ולהסתפק במאסר נוסף באופן, שלא יחרוג מתקרת הענישה שניתן לרצות בעבודות שירות. לתמיכה בטיעוניה הגישה את האישור הרפואי במ/3.

שמיעת הטיעונים, עיון במסמכים ושקילת מכלול הנסיבות לקולה ולחומרה, מבססים מסקנות כדלקמן:

תיקון 113 לחוק העונשין – גזר דין זה כפוף להוראותיו שנכנסו לתוקף ב- 10.07.12. ככלל, סעיף 40ב לחוק העונשין קובע שעיקרון ההלימה הוא העיקרון המנחה. מטרתו – השגת יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, לסוג ולמידת העונש שיוטל על הנאשם. לעיקרון ההלימה, שמבטא למעשה את עיקרון הגמול, ניתן משקל בכורה בהשוואה למשקלם של שיקולי מניעה, הרתעה ושיקום. סעיף 40ג(א) לחוק מחייב את בית המשפט לקבוע מתחם הולם לענישה בכל מקרה ומקרה, כאשר ניתנה לו סמכות לחרוג, בין לקולה ובין לחומרה, מהמתחם שקבע, לאחר שפירט את הטעמים שהניעו אותו לעשות כן.

חומרת העבירות שבדיון – עבירות המרמה והזיוף שבדיון חמורים מאוד. גם הנסיבות האישיות אינן מבססות אמפטיה כלפי מבצעיהן, אינן מקילות אותן וגם לא מצדיקות אותן. שכן, גלום בעבירות אלו ניצול אמונם של אנשים תמימים, חלקם קשישים חסרי ישע, תוך שימוש בדפוס פעולה מתמשך, שכלל זיוף מסמך ושימוש בו במטרה להתחמק או לדחות חוב בר פרעון. לעניין החומרה שבגניבת כספים מקשישים עמד בית המשפט העליון ברע"פ 5066/09.

מאסר מותנה – העבירות מקבלות משנה חומרה כשהן מבוצעות חרף מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגד הנאשם. ככלל, מי שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ותוך כדי תקופת התנאי חזר וביצע עבירה המפעילה את התנאי, יוטל עליו עונש מאסר והמאסר המותנה יופעל במצטבר, אלא אם כן מצא בית המשפט שנסיבות מיוחדות שנרשמו מצדיקות הארכה. כך קבע המחוקק בסעיף 56 לחוק העונשין וכך קבע בית המשפט העליון בע"פ 656/85, מדינת ישראל נ' חאמד מחמיד, פ"ד מ(2), 726 בעמ' 728-729, מפי כבוד השופט לווין.

עיקרון הענישה האינדיבידואלית - בהתאם לעיקרון הענישה האינדיבידואלית, בית המשפט הגוזר את הדין איננו מתעלם מהנאשם הספציפי שבפניו ומנסיבותיו האישיות תהא העבירה נשוא ההרשעה חמורה ככל שתהא. ראו בהקשר זה רע"פ 5833/05 אבו זיאדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 4385, 4386 (2005), מפי כבוד השופט א' לוי.

מהכלל אל הפרט: הנאשמת עברה סדרת עבירות מרמה, שכאמור לעיל, אחת מהן לוותה בזיוף צ'ק שהיה שייך לקשיש בו טיפלה, בניסיון לאחז עיניו של המתלונן שנתן לה הלוואה בסך 6000 ₪.