מדינת ישראל נ' מציוק

החלטה

בפני בקשה לפסילה של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וזאת לאחר שהמדינה הגישה נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

המדינה טענה כי בהתאם לסעיף 46 ב (א) שבפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, על בית המשפט להורות על פסילתו עד לתום ההליכים של מי שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו גרימת תאונה בה נהרג אדם.

התובע טען כי בידי המדינה ראיות לכאורה לביצוע העבירה ע"י המשיב ובנסיבות אלו הכוללות עובדה לפיה קיבל המשיב רשיון בארץ בשנת 2008 יש מקום לפסילתו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ב"כ המשיב טען כי אין בתשתית הראייתית שבידי המדינה כדי להצביע על מסוכנות מצד המשיב.

עוד טען לכירסום באיכות הראיות שבידי המדינה (כפי שתואר בפרוטוקול מיום 18.10.10)

ביחס לעברו התעבורתי של המשיב טען כי למשיב רשיון אותו קיבל במקור באוקראינה וכי אין לו כל עבר תעבורתי המעיד על מסוכנות. (לא הוצג פלט הרשעות רשמי של המשיב מאוקראינה)

בית המשפט הופנה לפסיקה רלוונטית התומכת לשיטת ההגנה בטענה כי המשיב אינו מסוכן לציבור וכי ניתן (כפי שנפסק בנסיבות דומות) להורות על דחיית הבקשה.

דיון –

ביום 20.3.2007 התקבל בכנסת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז – 2007 ספר החוקים 2089, מיום ח' בניסן התשס"ז, 27.3.2007 עמ' 156. סעיף 46 ב בפקודה כפי שתוקן קובע :

ספר החוקים 2089, מיום ח' בניסן התשס"ז, 27.3.2007 עמ' 156.

"(א)הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.

בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור."

בטרם תוקן תיקון 78, הייתה סמכות לבית המשפט לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים מכוח סעיף 46 לפקודה שנוסחו היה כזה:

"היה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48."

המחוקק לא קבע אילו שיקולים על בית המשפט לשקול בבואו לקבל החלטה בעניין הפסילה. שיקולים אלה הוגדרו בפסיקה בשורה של ארוכה של פסקי דין. בש"פ 8161/06 - אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 7/11/06 מבהיר כב' השופט ד.חשין את השיקולים המנחים את בית המשפט בקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים:

"על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים"

הנטל הוטל על התביעה להראות כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית המשפט נדרש לבחון האם התביעה הרימה את הנטל והאם הנהג מהווה סכנה לציבור. מסוכנות נבחנת כפי שנקבע בפסיקה, על פי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של הנאשם. לבסוף ייקח בית המשפט בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם. צרוף כל השיקולים הללו הם שיביאו את בית המשפט לקבוע האם יש לפסול את הנהג עד תום ההליכים או לאו. כך לפני התיקון שבוצע בחוק.

אלא שהתיקון תוקן על מנת לשנות מדיניות זו, והשאלה היא מה תיקן התיקון.

ראשית, התיקון הגביר את חזקת המסוכנות של מי שהיה מעורב בתאונה קטלנית, והעביר את נטל הראיה כי אינו מסוכן עליו. שנית, קבע התיקון קביעה עקרונית כי מי שקיפח לכאורה את חייו של האחר ראוי שלא ינהג עד לסיום ההליכים נגדו.