מדינת ישראל נ' מעאבדה(עציר)

החלטה

הבקשה והאישום

לפניי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, קשירת קשר לפשע וניסיון לגניבת רכב.

על פי כתב האישום, הגיעו המשיב ואדם נוסף למושב מבטחים, נכנסו לרכב טויוטה לנד קרוזר של המתלונן, וגנבו אותו תוך שימוש במפתח שהגיע אליהם בדרך לא ידועה. הנאשם נהג ברכב, והאחר נסע לידו. הם נסעו מהמושב במהירות רבה וביציאה מהמושב התעלמו מתמרור "עצור", וכך אילצו משאית לבלום בלימת חירום.

נטען עוד כי שוטרי תחנת אופקים שהוזעקו אחר הרכב, איתרו אותו נוסע בין אופקים לבין צומת גילת, ונסעו אחריו באופן מוסווה. הרכב נסע במהירות גבוהה על כביש 25 עד צומת משמר הנגב (כוונת מנסת כתב האישום ל"צומת הנשיא" ליד "אשל הנשיא"), ושם פנה שמאלה לכיוון רהט. לאורך דרך זו עקפו המשיב וחברו משאיות "סמי טריילר" צבאי פעמיים, ובשני המקרים תוך חציית קו הפרדה לבן. באחד משני מקרים אלה, הייתה תנועה נגדית אשר הועמדה בסיכון, כאשר כלי הרכב שהגיעו ממול נאלצו לסטות להימנע מפגיעה ואף נהג הסמי טריילר נאלץ לסטות הצדה על מנת להקטין את הסיכון. נטען עוד כי לאחר מכן עקף הרכב הגנוב עוד כלי רכב במקום בו יש קו הפרדה לבן. בחלק מהמקרים היה סיכון מוחשי לתנועה הנגדית, אשר נאלצה לסטות ממסלולה כדי להימנע מפגיעה.

נטען עוד כי באזור הכניסה הדרומית לרהט הוקם מחסום על מנת לעצור את המשיב וחברו. אלה עקפו את המחסום בשוליים הימניים של הדרך עד שאמבולנס שנסע במקום, ונעקף מימין, נאלץ לסטות שמאלה. אולם, בשלב מסוים עצרו השניים את הרכב, וברחו מהרכב הגנוב ברגליהם אל שדה חיטה סמוך, שם אותר המשיב.

המדינה מבקשת מעצר עד תום ההליכים בטענה כי מסוכנות המשיב אינה מאפשרת לקבל חלופת מעצר.

הראיות והטענות נגדן

מבנה הראיות מורכב מכמה רבדים.

ראשית, הדיווח הראשוני על עצם גניבת הרכב הגיע בעדות שמיעה מעדות שמיעה. זאת מפי עובד זר מתאילנד שעבד במושב, שמסר לחברו, שמסר לשותף של בעל הרכב, שי לוי כי שני "עלי באבא" (כלשונו של הפועל התאי) הלכו עם הרכב של "משה". הוא דיווח למשטרה ובמקביל הגיע למשק של בעל הרכב, משה שלמה, וגילה שהרכב אכן נגנב.

במקביל, נסע מר לוי יונה במושב ברכבו. לפתע הבחין ברכב מהסוג האמור, נוסע בפראות בכיכר הסמוך למושב לכיוון צומת הסמוך. ברכב הוא ראה "שני בחורים שניהם עם כובע לבן על הראש, שניהם שחרחרים". הוא ראה את הרכב עובר בלי לעצרו ב"עצור" בצומת, תוך שהוא "חותך" משאית פול טריילר. לאחר כ- 20 דקות שמע מאשתו על הגניבה של רכב המתלונן, והבין שזהו אותו רכב.

כאמור בכתב האישום, שוטרים ברכב אזרחי של משטרת אופקים (רמי סיבוני ורפי אבוהרון) זיהו את הרכב הגנוב בין אופקים לצומת גילת. שוטרים אלה מתארים את תנועות הרכב ואת תנועותיו המסוכנות לאורך הדרך משם, כאמור בכתב האישום. רמי מדווח כי ראה ברכב "שני חשודים שנהג הרכב חובש כובע לבן". בשלב מסוים הצליחו לנסוע במקביל לרכב, ואז ראה כי "נהג הרכב אכן חובש כובע בצבע לבן וכן יש לו שיער ארוך שגולש מתחת לכובע". גם רפי מדווח כי מהירות הנסיעה בין צומת גילת לצומת אשל הנשיא הגיע בשלב מסוים ל- 160 קמ"ש וכן כי בשלב מסויים בעת היותו מקביל לרכב הגנוב הבחין כי הנהג חובש כובע מצחייה לבן ויש לו שערות ארוכות.

שני שוטרים אלה מתארים כיצד הפך המעקב הסמוי למרדף גלוי עם הצטרפות שוטרים נוספים (שחלקם גם כן נתנו דו"חות פעולה). מעבר לכך, השוטרים מדווחים כי בשלב מסוים מתוך הרכב נזרקו מסמכים, וזאת מהחלון הימני, שהוא ליד הנהג.

אין מחלוקת כי המשיב היה ברכב, לקרות סוף האירוע. נתון מוסכם הוא כי המשיב בעל גון עור כהה, שיער אורך ואף חבש כובע מצחייה לבן על ראשו. המשיב גם אינו מכחיש כי בעת עצירת הרכב ברח מתוך הרכב לשדה חיטה סמוך, והתחבא בקמה מפני השוטרים, מרחק כמה עשרות מטר מהכביש, עד שנתפס. אולם, המשיב עצמו טוען כי הוא טרמפיסטת שעלה לקראת סוף הנסיעה. לדבריו, הוא כלל לא היה ברכב הגנוב בשלב בו נראה לכאורה אדם המתאים לתיאורו כנהג. לגרסתו, הוא הגיע מאזור מגוריו בפזורת כסיפה לבאר שבע באוטובוס. משם המשיך ב"טרמפים" מבאר שבע, עד צומת משמר הנגב, כאשר הוא מתכוון להגיע לרהט. בצומת זה עצר לו הרכב הגנוב, והנהג, אשר כמוהו חבש גם כן כובע קסקט לבן, הואיל להסיעו כטרמפיסט מזדמן. בדרך, ניסו המשטרה לעצור את הרכב, רק אז אמר לו הנהג כי הרכב הוא גנוב וכי עליו לברוח מן המשטרה. לאחר שניסיונו של הנהג לנסוע במהירות לא צלח, הנהג עצר את הרכב ואמר למשיב לברוח, וכך עשה המשיב במצבו הבהול, אך ללא אשם אובייקטיבי בידו.

עיון בראיות מלמד כי גרסתו של המשיב אינו מתיישב היטב עם מכלול הראיות בתיק. ראשית, טענת המשיב כי גנב הרכב עצר, כמעשה חסד, על מנת לאסוף טרמפיסט, אינה מאוד סבירה. נסיעת הרכב הייתה מהירה בעליל לאורך כל הדרך. אמנם ה"מרדף" ככזה החל בשלב מתקדם, כבר קרוב לעיר רהט. אולם, נסיעת הרכב הגנוב הייתה מהירה ומסוכנת באופן חריג אף קודם לכן, כעדות השוטרים וכעדותו של יונה לוי. למה שגנב רכב יעקוף באופן מסוכן פעמים רבות, מתוך מהירות, מחד גיסא, אך יעצור לטרמפיסטים מאידך גיסא? אכן, הוא עצר ברמזור לפני הפנייה לכיוון רהט בצומת הנשיא, אך הפער בין עצירה ברמזור בדרך בין עירונית לצורך פנייה שמאלה (באין מרדף עדיין), לבין העצירה לטרמפ מזדמן, גדול.

מעבר לכך, המשיב מאשר כי לנהג הרכב היה גם כן כובע לבן כמו שלו. אך יוזכר כי הן יונה לוי והן השוטר רמי דיווחו כי היו שניים נוסעים ברכב, וזאת עוד בטרם הגיע הרכב לצומת בו לכאורה עלה המשיב. יונה לוי אף דיווח על שניים עם כובעים לבנים, ושני השוטרים דיווחו שלנהג היה כובע לבן ושיער ארוך. צירוף המקרים כאן קשה ביותר. שכן, לכאורה, לפי גרסת המשיב, צריך היה גם לרדת מהרכב הגנב הנוסף עם הכובע הלבן.

עוד יש לזכור כי השוטרים דיווחו על זריקת מסמכים מתוך החלון הימני של הרכב וזאת כבר במהלך המרדף. דבר המלמד על כך שמי שנמצא ברכב בשלב זה, משתף פעולה עם גנב הרכב, ולפיכך יש להניח כי אינו נוכח ברכב באופן מקרי בלבד.

המדינה הזכירה גם שטביעות נעל שהיו על ניירות על רצפת הרכב במקום שליד הנהג, לא התאימו למשיב, כמו גם טביעות אצבע שנמצאו בצד זה. מכאן מבקשת המדינה להסיק כי המשיב לא ישב בצד זה, אלא בצד הנהג. לטעמי, אין משקל מוחשי לראיות אלה. טביעת הנעל יכולה הייתה להיות במקום עוד מקודם לכן, ואפשר שנגרמה על ידי נוסע חוקי ברכב. אף מדו"ח טביעות האצבע לא עלה כי נבדקו ונשללו בעלי הגישה החוקית, ובכל מקרה "לא מצאנו" אינה ראיה. הרי המדינה גם לא מצאה טביעות אצבע של המשיב בצד הנהג, כך שראיה זו פועלת לטובת המשיב עוד יותר משהיא פועלת כנגדו.

מכל מקום, המשיב הודה כי היה בתוך רכב גנוב, וכי ברח מפני השוטרים. סיפורו אינו מסתבר אינטואיטיבית, ואינו מתיישב היטב עם העדויות האחרות בתיק. מכאן שיש ראיות לכאורה נגדו.