מדינת ישראל נ' מסלמי

פסק דין

בפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה אשר ניתן ביום 9.3.11, על ידי כב' השופט ש. בנג'ו בתיק פלילי 1817-01-11.

נגד המשיב הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ועבירה של הוצאת רישיון נהיגה תוך העלמת הפסילה ממשרד הרישוי, לפי סעיף 66 לפקודה.

בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 5.3.09 ניתן כנגד המשיב גזר דין, בהיעדרו, בבימ"ש לתעבורה (בתיק 35214/08) ונפסל המשיב מלנהוג במשך שנתיים בגין נהיגה בשכרות. המשיב הגיש בקשה לביטול גזר הדין שניתן בהעדרו אך בקשתו נדחתה.

עוד נטען כי ביום 26.10.09 ניתן גזר דין כנגד המשיב בתיק 757-08-08 ע"י השופט יציב, ובו נפסל המשיב מלנהוג למשך 4 חודשים. המשיב לא הפקיד את הרישיון עד ליום הגשת כתב האישום .

המשיב נהג ברכבו ביום 4.1.11, ביודעו שהוא פסול מלנהוג.

בנוסף נטען כי המשיב לא הודיע לרשות הרישוי על היותו פסול מלנהוג ולמרות שהפסילה היתה עדיין בתוקף הוא הוציא רישיון נהיגה תוך העלמת דבר הפסילה מרשות הרישוי.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והטיל עליו את העונשים הבאים:

6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 8 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, קנס כספי בסך 1,500 ₪ שישולם ב-3 תשלומים, פסילה מלנהוג או להחזיק רישיון נהיגה למשך 18 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים.

כאמור, הערעור מופנה כנגד גזר הדין ובעיקר כנגד החלטת בימ"ש לתעבורה לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, חרף המלצת הממונה השלילית.

המערערת טוענת כי יש לקבל את הערעור ולהורות כי מאסרו של המשיב ירוצה מאחורי סורג ובריח. לדעת המערערת, עונש שירוצה בעבודות שירות איננו הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב ולא את עברו הפלילי. לטענתה, טעה בימ"ש השלום עת סירב לבחון מחדש עמדת הממונה בדבר אי התאמת המשיב נוכח חומר מודיעיני שהונח בפניו.

המערערת גם הפנתה לחוות הדעת של הממונה על עבודות שירות וציינה כי חוות הדעת ברורה לחלוטין ואיננה לוקה בסתירות. המשיב נבדק ע"י רופא מטעם הממונה שקבע כי מבחינה רפואית אין מניעה לשבצו בכל עבודה, יחד עם זאת לא נמצא המשיב מתאים בשל מידע שהיה ברשות הממונה ממנו עולה כי קיים חשש סביר לפגיעה בגופו או חייו או באנשים שיהיו בסביבתו, כאמור בסעיף 51ב(ב1)(1) לחוק העונשין.

ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור וטען כי אין כל בסיס למידע המודיעיני ואף אם מדובר במידע נכון ואמיתי, הרי ניתן לשבץ את המשיב לעבודה בכלא דמון או במשטרת ישראל או בכל מקום בו ניתן לפקח על הבאים בשערי המקום.

ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר הדין של בימ"ש לתעבורה על כנו.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בימ"ש לתעבורה, בהודעת הערעור, בהרשעותיו הקודמות של המשיב הן הפליליות והן התעבורתיות, חוות דעת הממונה, המידע המודיעיני ושמעתי טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

ערכאת הערעור ככלל אינה נוטה להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראה: ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.5.2007); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.2.1998)], וכן ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09).

עבירת הנהיגה בזמן פסילה, חמורה כשלעצמה וכי בענייננו, מיוחסת למשיב גם הוצאת רשיון נהיגה תוך העלמת הפסילה ממשרד הרישוי.

בית המשפט העליון עמד על חומרתה היתרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט (ראה רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.5.2005) ורע"פ 1392/09 נתן אבנילוב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 5.3.09)) והתנהלות מעין זו מלמדת כי החוק אינו נר לרגלי הנאשם – ראו לאחרונה רע"פ 3943/11 אסלם ברהום נגד מ"י (ניתנה ע"י כב' השופט רובינשטיין ביום 27.5.11).

אמנם בית משפט של ערעור לא ישים את עצמו כערכאה דיונית ויבחן את העונש הראוי וההולם של כל מקרה ומקרה, אלא יבחן אם הסטיה בענישה בולטת וקיצונית וכדרכו, גם לא ימצה את הדין עם הנאשם, ובענייננו, המשיב - ראו ע"פ 150/87 צייקובסקי נ' מדינת ישראל פ"ד מא(4) 492; ע"פ 1342/06 מדינת ישראל נ' פלוני (ניתן ביום 4.5.2006) וע"פ 6882/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (ניתן ביום 5.9.2007). כאמור ובצדק המערערת אינה מלינה על רמת הענישה בעניינו של המשיב.

הנקודה המרכזית בערעור דנן הינה קביעת בימ"ש לתעבורה כי ששה חודשי המאסר בפועל שנגזרו על המשיב ירוצו בעבודות שירות. המערערת טוענת כי לאור עמדת הממונה על עבודות שירות יש להורות כי המשיב ירצה את מאסרו מאחורי סורג ובריח ולא במסגרת עבודות שירות.