מדינת ישראל נ' מסילטי(עציר)

החלטה

1.זוהי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן : "חוק המעצרים").

2.כנגד המשיב, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים,עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין והפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

3.על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 29.01.2011 סמוך לשעה 04:00 ברחוב באילת, עת סיירו שוטרת ומתנדב בניידת משטרה, הבחינו במשיב עם ארבעת חבריו. השוטרים ירדו מהניידת, תוך שהם מבקשים מהמשיב וחבריו להציג בפניהם תעודות זהות והם סירבו להזדהות בטענה כי אסור ליתן מספרי תעודת זהות בשבת.

זומנה ניידת סיור נוספת למקום, והמשיב פנה לשוטרת ולמתנדב, תוך שהוא אומר להם: "יש לי רשות מאלוהים להרוג שוטרים, את יודעת שאנחנו בשכונה א' וזאת לא שכונה טובה, תצביעי לי על כל פינה שאת רוצה ואני מוציא לך נשק אפילו יותר טוב משלך" וכן "רק שתדעו אלוהים נותן לי את הרשות והכח לרצוח אותכם" וכן "אתם סתם חותרים לדברים שתתחרטו עליהם בשביל טלפון אחד אני ירים את כל השכונה ואז נראה אותכם כשוטרים".

בהמשך לכך, בעוד השוטרת והמתנדב מזרזים את עניין הגעת ניידת סיור נוספת למקום, הוסיף המשיב ואמר למתנדב: "כמו שאתה תרים קשר הקשר שלך אני ארים גם טלפון אחד וגם בשבת והשכונה תבוא מי כמוכם יודע מה זה שכונה א'" ולשוטרת "לא משנה מה תעשי בכל משפט אני אצא זכאי עברתי את זה אלף פעם".

4.ב"כ המשיב מאשר קיומן של ראיות לכאורה, אולם טוען לבעייתיות כטענתו בראיות.

5.בהליך זה שמכח סעיף 21 לחוק המעצרים, אין בית המשפט מכריע בדין אם לחייב נאשם או לזכותו, ואין להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. השאלה הינה קיומו של פוטנציאל הרשעתי, בראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות אשר מבססות אשמה מעל לכל ספק סביר. ראה בש"פ 6187/95, מ"י נ' סלימאן אלעביד (1995), לא פורסם, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פד' נ (2) 133, בש"פ 825/08 מדינת ישראל נ' מוחמד דחלה פד' נב (1) 625.

6.בחינת חומר החקירה באספקלריה של המבחנים האמורים מביאה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה ברף גבוה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום ולא מצאתי כל בעייתיות ביחס לראיות כאמור.

7.הראיות לכאורה נשענות על הודעתו של המתנדב [ר' שורות 10 – 12 להודעתו], על הודעתה של השוטרת [ר' שו' 11-16 להודעתה].

העובדה שבהודעה של השוטרת היא אומרת שדברים מסוימים נאמרו בפניה של המשיב אליה ואילו המתנדב אומר שהדברים נאמרו על ידי המשיב במהלך שיחה אשר היתה בינו לבין אחר, אין בה כדי לשנות מקיומן של ראיות לכאורה או מעוצמתן.

בסיטואציה האמורה אפשרי כי לא קיימת כל סתירה בין שני הדברים.

ההודעות ברורות ומקימות ראיות לכאורה ברף גבוה.

8.לגבי הטענה כי מדובר באמירה כללית ולא ספציפית, אין לי אלא לדחות טענה זו. מדובר באיום של ממש ישיר ובוטה.

המבחן לקביעה אם מדובר באיום הינו אובייקטיבי. בחינת תוכן הביטוי אינה מנותקת מהנסיבות שאפפו את אמירת הביטוי ומהאופן בו הוא נקלט.

"כבר נקבע בפסיקתנו, כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד. על הלכה זו, שנפסקה עוד בע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח(1) 295, 299, ביחס לעבירה של דרישת כסף באיומים על מנת לגנבו (לפי סעיף 293 לפח"פ) חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו: פסק דין ליכטמן, בעמוד 379; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמוד 416 (להלן: פסק דין חמדני); רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4). זוהי גם ההלכה בשיטות משפט אחרות (ראו, למשל: פסק דין McCraw הנזכר לעיל, בעמודים 82 – 83).

 לפיכך, על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (פסק דין חמדני, בעמוד 415 וראו גם את האסמכתאות המובאות בפסק הדין בעמוד 416). יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי (פסק דין חמדני הנ"ל, בעמוד 416)".

רע"פ 2038/04, שמואל לם נ' מדינת ישראל, לא פורסם.

9.בחינת הביטויים ומכלול הנסיבות בענייננו מביאים בבירור למסקנה כי מדובר באיומים של ממש על השוטרת ועל המתנדב. איומים קשים אשר אין להקל בהם ראש ואין להמעיט בערכם על טענות כי מדובר באיומים כלליים. המלל המצוטט לעיל מכתב האישום מדבר בעד עצמו ואין צורך להכביר על כך מילים נוספות.