מדינת ישראל נ' מסוארי

הכרעת דין

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 20.4.12, הודעת תשלום קנס בגין נהיגה על המדרכה שלא לשם חצייתה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 38(א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו.

מטעם המאשימה, העיד רס"מ אלברט אמו, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם והוגשו מפות ותמונות של המקום, שסומנו נ/1 – נ/3, בהתאמה וכן דו"ח לעניין מספר תאונות דרכים במקום, שסומן נ/4.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 20.4.12, בסמוך לשעה 13:10, נצפה הנאשם על ידי עד התביעה, כאשר הוא נוהג בקטנוע על המדרכה ברחוב ההגנה בתל אביב, מכיוון מערב לכיוון מזרח, בסמוך לבית מספר 107, כברת דרך של כ-34 מטרים.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים:" השוטר אמר שהוא בית משפט בשטח ומחליט אם אני אשם או לא אשם. אני נסעתי על המדרכה באותו מקום ושוטרי תנועה לפניך ראו אותי נוסע ואף פעם לא עצרו אותי או העירו שאני עשיתי עבירה".

על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, כברת דרך של 15-20 מטרים, אך עשה זאת כיוון שלא יכול היה לרדת לכביש, בשל התנועה הסואנת שהייתה בו אותה עת ולכן בחר לנסוע על המדרכה, בנסיעה איטית, עד לצומת עם רחוב גבעתי ושם לרדת לכביש.

בנסיבות אלה, גרס הנאשם כי אין מדובר בעבירה.

עוד טען הנאשם, כי העד הפנה תשומת ליבו לשני פסקי דין שניתנו במקרים דומים.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום ולמעשה אין מחלוקת בין גרסת המאשימה לזו של הנאשם באשר לעובדות המקרה, למעט אם מדובר בכברת דרך של כ-36 מטרים, כפי שטענה המאשימה או 15-20 מטרים, כפי שטוען הנאשם.

לשון תקנה 38(א) לתקנות התעבורה הנה:" לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך מסוים, אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם". דהיינו, בלשון מפורשת קובע המחוקק כי ניתן לנהוג רכב על המדרכה אך ורק לשם תכלית אחת – חציה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם.

פירוש המילה חציה, על פי מילון אבן שושן, הנו:" צליחה, מעבר מצד אל צד".

כשם שחציית כביש תהא תמיד מצדו האחד של הכביש אל צדו השני, לרוחבו, בשונה מנסיעה לאורך כביש, הרי שלא תיתכן מחלוקת כי נסיעה לאורך מדרכה, שנמשכה, גם על פי גרסת הנאשם עצמו, בין 15-20 מטרים, אינה בגדר צליחה או מעבר מצד אל צד.

הנאשם העיד כי בחר לנהוג על המדרכה, על מנת שלא לסכן את עצמו, בירידה לכביש סואן, לטענתו ובכך בחר לסכן הולכי רגל על המדרכה, שכן, גם אם הייתה המדרכה ריקה כשהחל בנסיעה, כפי שטען, מי תקע כף לכפו כי לא יופיעו הולכי רגל בהמשך או שילדים לא יחזרו אותה עת, שעת צהרים, מבית הספר ויקלעו בדרכו?

איני מקבלת את הגישה לפיה נוחותם של רוכבי רכב דו- גלגלי, גוברת על זכותם של הולכי רגל להלך בבטחה על המדרכה, מבלי להיות חשופים לפגיעה מכלי רכב.

על רוכבי רכב דו-גלגלי, המבקשים לחנות רכבם על המדרכה, להגיע אל מקום החניה בדרך הקצרה ביותר, תוך חציית המדרכה לרוחבה ולהימנע מנסיעה לאורך המדרכה. בנקודה זו, אני גורסת כי המחוקק אמר את דברו באופן ברור ומפורש.

מדבריו של הנאשם לעד, כפי שנרשמו בדו"ח ולא הוכחשו על ידיו בבית המשפט, עולה כי אין מדובר באירוע חד פעמי אלא במקרה חוזר ושכיח של נסיעה על המדרכה, כברת דרך משמעותית של בין 15 ל-20 מטרים.

היה והתרשם הנאשם כי הכביש סואן מדי, יכול היה להמתין, ככל שיידרש, עד שהכביש יתפנה מעט והוא יוכל להשתלב בכביש בבטחה, גם אם מדובר בכביש סואן ומסוכן. החלופה בה בחר הנאשם, אינה חלופה אפשרית מבחינתו.