מדינת ישראל נ' מסארווה

פסק דין

לפניי תביעת המדינה לפיצויים בגין נזקי הרכוש אשר נגרמו לה, עקב פגיעת ניידת משטרה, מס' רישוי 23-460 (להלן: "הניידת"), בתאונה מיום 13.4.10 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, הבעלים של הרכב הנוסף, שלטענת התובעת היה מעורב בתאונה.

התובעת טוענת, כי ביום התאונה, ובמהלך שהותה של הניידת בכפר מכר, הבחינו השוטרים, שהיו בניידת, ברכב מסוג סובארו לגאסי, מס' רישוי 19-028-03 (להלן: "רכב הסובארו"), מגיע מולם. או אז, השוטרים סימנו לרכב הסובארו לעצור בצד, ברם עם יציאת השוטרים מהניידת, רכב הסובארו ניסה להימלט, ובהימלטו פגע בניידת בחלקה הקדמי וגרם לה נזק. במועד אירוע התאונה, הרכב היה בשימושם של בחורים צעירים, ולא על ידי הנתבעת (ראו: עמ' 3 לפרוטוקול ש' 21).

הנתבעת לא כפרה בבעלותה ברכב הסובארו. אך, לטענתה מדובר ברכב ישן, שמעולם לא שימש לנסיעותיה מחוץ לתחומי באקה אל-גרבייה, מקום מגוריה. הנתבעת אף טענה, כי רכב הסובארו היה בשימושה הבלעדי ומעולם לא מסרה אותו לשימושו של אחר מאן דהוא, ולנתבעת אין שמץ של מושג, הכיצד רכב הסובארו נצפה על ידי השוטרים בכפר מכר.

בבסיס ראיות התובעת עומדות עדויותיהם של שני השוטרים ששהו בניידת במועד התאונה; חאלד סרואן ומרואן עווידה.

העד חאלד סרואן לא זכר את נסיבות אירוע התאונה, חרף הניסיונות לרענון זיכרונו על סמך טופס ההודעה על תאונה, שהעתקו צורף לכתב התביעה. אך, ציין כי הם נוהגים למלא דו"חות פעולה אשר בהם מפרטים את נסיבות אירוע התאונה, שמטרתם, בין היתר, לרענן את זיכרונם (ראו: עמ' 3 לפרוטוקול ש' 3).

כבר אציין, כי עדותו של סרואן הותירה עלי רושם כן ואמיתי. שוכנעתי, כי סרואן אינו זוכר את אירוע התאונה, ואף סביר מאוד כי לא יזכור אותן, הן לנוכח חלוף הזמן, והן בהתחשב בתפקידו כשוטר החווה לא מעט אירועים, ואין זה בלתי סביר כי ישכח את פרטיה של התאונה הנדונה שאין בה כל חריגות או שוני לעומת המקרים בהם נתקל השוטר במהלך תפקידו וחייו. על כן, הנני מקבלת את טופס ההודעה על התאונה, שפרטיה נרשמו מפיו של העד סרואן בסמוך לאירוע התאונה, כראיה לאמיתות תוכנה. למותר לציין עוד, כי שוכנעתי אף בנכונות הרישום ובאמיתותו, לרבות הדיוק בפרטים המופיעים בהודעה. הדברים עולים מעדותו של העד סרואן וכן מעדותו של העד הנוסף כפי שיפורט בהמשך. לא זו אף זו: הנתבעת לא העלתה כל טענה בהקשר זה ולא העלתה כל ספק בדבר נכונות עצם הרישום.

לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט יעקב קדמי, בספרו על הראיות – חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) עמ' 786:

"כאשר עד מעלה על הכתב – בתרשומת, דו"ח, בהודעה ובכל דרך אחרת (להלן: "רישום עצמי") – פרטיה של "התרחשות" שהוא עד לה, סמוך להתרחשותה, ולאחר מכן הוא נקרא להעיד בבית-המשפט על פרטי אותה התרחשות, רשאי בית המשפט לקבל את הכתב כראיה לתוכנו אם הוא משתכנע: ראשית – שהרישום שנעשה בשעתו על-ידי העד - או מפיו – הינו רישום כן, אמיתי ומדויק; ושנית – כי טענת העד שאין הוא זוכר את פרטי ההתרחשות – הינה טענה כנה ואמיתית; או – שבנסיבות העניין, אין לסמוך על זכרונו של העד בעניין פרטי ההתרחשות ומן הראוי להעדיף את הרישום שנערך בהקשר זה בשעתו.

בנסיבות כאלו: רשאי בית-המשפט לקבל את הרישום כראיה לאמיתות תוכנו; ואף ליתן משקל מועדף על פני עדותו של העד".

עד התביעה מרואן עווידה (להלן: "מרואן") זכר את עיקר פרטי התאונה ואישר את מלוא הפרטים הרשומים בטופס ההודעה על התאונה. אציין, כי עדותו של מרואן יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר אף היא. מרואן ידע לתאר את השתלשלות העניינים, מעשיהם במקום התאונה, מי נהג בניידת, שלב הסימון לרכב הסובארו, זיהוי פרטי רכב הסובארו, בריחתו מהמקום,פגיעתו בניידת והמעקב אחריו, והנזקים שנגרמו לניידת (ראו: עמ' 3 לפרוטוקול ש' 12-26).

עדותו של מרואן, לא נסתרה במאומה, במסגרת חקירתו הנגדית. עדותו של מרואן הגיונית וסבירה. תיאור הנזקים בניידת על פי עדותו של מרואן, מתיישב עם התיאור המופיע בתמונות הניידת ובחוות דעת השמאי מטעם התובעת.

מנגד, עומדת עדותה של הנתבעת עצמה, כאשר על פי התרשמותי הישירה מעדותה, פשיטא כי מדובר בעדות לאקונית לחלוטין, שאין בכוחה כדי לסתור את הראיות שהובאו מטעם התובעת כמפורט לעיל.

הנתבעת אינה כופרת בבעלותה ברכב, אם כי לטענתה, מדובר ברכב ישן שלא הייתה משתמשת בו מחוץ לבאקה אלגרבייה, מקום מגוריה. הנתבעת טענה, כי הרכב שימש אותה בלבד ומעולם לא מסרה אותו לשימושו של אחר. אך, הנתבעת נמנעה, ולמצער, מלזמן מי מבני משפחתה שיתמוך בגרסתה. הדבר אומר דרשני. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי הנתבעת במקור מכפר יאסיף ועם נישואיה עברה להתגורר בבאקה אלגרבייה (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול ש' 8), ורכב הסובארו לאחר התאונה נמלט לכיוון אותו כפר. תהייה זו מגבירה את הצורך בהבאת עדויות נוספות מטעם הנתבעת, ואין די בהכחשה סתמית, לפיה הרכב מעולם לא יצא מתחומי באקה אלגרבייה.

מהמקובץ לעיל, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט האזרחי.

בנסיבות, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,141 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (26.6.12) ועד היום, וכן בצירוף סך של 1,200 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ד, 26 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: