מדינת ישראל נ' מסארוה

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

לאחר שהנאשם כפר בעובדות כתב האישום, נקבע דיון לשמיעת ההוכחות. לפני שביהמ"ש החל בשמיעת ההוכחות, ב"כ הנאשם ביקש לטעון טענות בגדר בקשה לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק ולפיכך הוריתי על הגשת הטיעונים בכתב. המאשימה נתנה תגובתה בכתב גם כן.

עיינתי בבקשה ובתגובה.

מטיעוני ב"כ הנאשם עולה, שהכניס בגדר בקשה לבטל כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק שלושה נימוקים שונים:

1. כתב האישום הוגש שלא כדין;

2. טיעון משפטי – לאור הלכת אונגרפלד המילים שמיוחסות לנאשם בגדר העלבת עובד ציבור אינם עולים כדי העלבת עובד ציבור;

3. הגנת זוטי דברים.

הואיל ורק את הנימוק הראשון ניתן להכניס בגדר הבקשה, אתן את החלטתי רק לענין זה; ואילו באשר לשני הנימוקים האחרים, ב"כ הנאשם יעלה אותם, אם ימצא לנכון, לאחר שמיעת הראיות בתיק, שכן התייחסותי והחלטתי לטיעונים אלה אינה יכולה לבוא בשלב זה של הדיון.

באשר לטיעון של הגשת כתב אישום שלא כדין, אזי לטענת ב"כ הנאשם בגין תלונת השוטר המתלונן שהנאשם אמר לו באולם ביהמ"ש "כוס אוחתק", נפתח תיק חקירה; ועוד בטרם נחקר הנאשם כחשוד אז, נסגר התיק מאין ענין לציבור על ידי ראש משרד החקירות בתחנת משטרת חדרה שהינו הגוף הממונה על החקירה. אלא שבעקבות ערר שהוגש על ידי השוטר המתלונן, שהופנה לראש לשכת חקירות מרחב חוף, הורה האחרון על פתיחת התיק וחידוש החקירה; דהיינו הוא קיבל את הערר.

טוען ב"כ הנאשם שהדרך של המתלונן לתקוף החלטה של הגוף החוקר שלא לחקור מאין ענין לציבור, כקבוע בסעיף 64 (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, הינה "לפני פרקליט מחוז, פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה לתחום עררים או פרקליט מפרקליטות המדינה בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר א' לפרקליט המדינה, שפרקליט המדינה הסמיכו לכך". ואילו בענייננו, מי שדן בערר הוא חלק מהגוף החוקר שצריך היה לא לדון בענין, אלא להעבירו לפרקליט המחוז או פרקליט כקבוע בסעיף הנ"ל. עוד הוסיף ב"כ הנאשם, שההנמקה מאחורי ההליך הקבוע בחוק היא שפרקליט בוחן את התיק מעבר להיבט הראייתי ונוגע גם בהיבט המשפטי. לגישתו, לו אכן המאשימה היתה פועלת כך, הפרקליט היה מאשר את ההחלטה של הסגירה על כנה נוכח טיעונים משפטיים שהוא מביא בהמשך בקשתו. לכן, מדובר בהליך שנעשה שלא כדין; תוצאה של מעשה חסר סמכות, ועל כן דין כתב האישום להתבטל.

ב"כ המאשימה בתגובתו טוען שהליך הערר היה בהתאם למסלול שהותווה בחוק, שכן אין מניעה שהגוף החוקר שהורה על הסגירה יקבל את הערר ויורה על פתיחת התיק מחדש; רק כאשר החלטה של הגוף החוקר היא שלא לקבל את הערר, יש להעבירו לפרקליט כקבוע בסעיף הנ"ל.

הוא תומך את טיעוניו הנ"ל בפסיקה שכך פירשה את הסעיף, ובנוהל המשטרתי שהותווה בהתאם לפרשנות של הפסיקה.

ובאופן פרטני בענייננו, ההחלטה לפתוח את התיק באה כחודש וחצי לאחר הגשת התלונה, כאשר עד לפתיחת התיק מחדש לא הוגדר הנאשם כחשוד, ולא נפתח תיק פ"א משטרתי, והוא אף לא נחקר תחת אזהרה. רק לאחר פתיחת התיק מחדש, בוצעו מספר פעולות חקירה ביניהן חקירת הנאשם תחת אזהרה, ולאחר מכן התיק הועבר לתביעות שם הוכן כתב האישום.

כזכור, טענתו של ב"כ הנאשם לענין זה באה בגדר טענת הגנה מן הצדק.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוטמעה בחוק סדר הדין הפלילי בסעיף 149 (10) בקובעו שמדובר בטענה מקדמית על פיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". אם ביהמ"ש מקבל את הטענה, אזי על פי סעיף 150 לחוק הנ"ל, הוא רשאי בין היתר לבטל את כתב האישום.

נקבע בפסיקה שניתוח הדוקטרינה בפסיקה עובר להכנסתה לחוק הנ"ל יחול גם לאחר הכנסתה לחוק. (ראה קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א' עמ' 1339).

משמעות הדוקטרינה היא "כי לביהמ"ש סמכות אינהרנטית ליצור עיכוב הליכים שיפוטי מקום שהוא סבור שהגשת הליך פלילי אינה מוצדקת". קשת המקרים הינה רחבה ועשויה להיות קשורה גם לשלב של ביצוע חקירה, כאשר יש סתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. אך יחד עם זאת נקבע שיש להחיל את הדוקטרינה במשורה ורק במקרים נדירים ויוצאי דופן.

המבחנים להחלת הדוקטרינה נקבעו בע"פ 4855/02 בורוביץ. כאשר השלב הראשון הוא זיהוי הפגם שנפל בהליך, ובענייננו, הפגם מיוחס להליך החקירתי.

לגישת המאשימה לא קיים פגם כלשהוא בהליך שננקט, שכן הרשות החוקרת פעלה כדין על פי המתווה הקבוע בחוק להגשת ערר.