מדינת ישראל נ' מס' אסיר טו 1344271(עציר)

הכרעת דין

כללי

1.נטען בכתב האישום כי ביום 30.12.12 בשעה 13:00 לערך, בדירה ברחוב לבנדה בתל אביב, דקר הנאשם את אלנור עבדלקרים באמצעות סכין, וגרם לחבלה בבטנו (להלן בהתאמה – הדירה, המתלונן, אירוע הדקירה).

עוד נטען כי בהמשך, תקף הנאשם את השוטר אייסו פרדה, בשעה שניסה לאוזקו, בכך שדחף אותו לכיוון הקיר, דחף את ידו, ואף ניסה לברוח מהדירה (להלן - אירוע תקיפת השוטר).

על יסוד האמור לעיל, ייחסה התביעה לנאשם עבירות של פציעה כשהעבריין מזוין (ביחס למתלונן), תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר.

2.הנאשם כפר בטענות כי דקר את המתלונן, תקף את השוטר או ניסה להימלט מהדירה, אולם הודה, במסגרת תגובתו לכתב האישום, כי התנגד למעצרו וטען כי פעל כך משום שלא הוסבר לו מדוע הגיעו השוטרים לעוצרו.

3.אין חולק כי מספר ימים לאחר הגשת כתב האישום, עזב המתלונן את הארץ וחזר לסודן, ועל כן לא העיד במהלך המשפט.

בהחלטתי מיום 6.6.13, דחיתי את בקשת התביעה לקבל את הודעת המתלונן במשטרה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן - פקודת הראיות) תוך שקבעתי כי הנימוקים להחלטתי יינתנו בהכרעת הדין.

4.למעט שני עדים שהם חבריו של המתלונן ושותפיו לדירה, אשר העידו במהלך המשפט (מוחמד חאשין – להלן מוחמד, והגר דוסה, להלן – דוסה), הסכימה ההגנה להגשת כל חומר הראיות לרבות דוחות השוטרים שהיו מעורבים במעצרו של הנאשם. הנאשם בחר שלא להעיד להגנתו והסניגורית הצהירה כי הנאשם הבין את המשמעות של בחירתו זו.

העובדות עליהן אין חולק וזירת המחלוקת

5.על יסוד תגובת הנאשם לכתב האישום, והראיות שהוגשו בהסכמה, ניתן למקד את המחלוקת בשאלת זהות דוקר המתלונן, ובשאלה האם תקף הנאשם את השוטר שהגיע לעוצרו והאם ניסה למנוע איזוקו ולהימלט באופן המצדיק הרשעתו בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר, והכל כמפורט להלן:

אין חולק כי ביום 30.12.12 נדקר המתלונן; אין חולק כי פרק זמן כלשהו לאחר דקירתו התקשר המתלונן למוחמד (שהיה בצוותא עם דוסה) ובעקבות השיחה, הגיעו מוחמד ודוסה לדירה, ראו את המתלונן פצוע בבטנו, ולאחר ששוחחו עמו והזמינו מד"א; אין חולק כי בשעה 13:51 הובהל הנאשם לבית החולים באמבולנס (ראה דוח מד"א ת/6); אין חולק כי בשעה מאוחרת יותר שוחרר המתלונן מבית החולים; ואין חולק כי לאחר חצות (ביום 31.12.12 בשעה 00:47) הגיע השוטר אייסו פרדה לעצור את הנאשם, והצליח במשימתו.

אומר כבר כעת כי מדוחות הפעולה שהוגשו בהסכמה (ת/7 - ת/9) עולה באופן ברור כי הנאשם התנהל בצורה אלימה כלפי השוטרים פרדה ולבנטל וניסה להימלט מהדירה, וכאשר בחר הנאשם שלא להעיד להגנתו, לא ברור לי כיצד ניתן לקבל את בקשת ההגנה ולהורות על זיכויו מהעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והכשלת שוטר. מכל מקום, אדרש לסוגיה זו בהמשך.

6.באשר לנסיבות עזיבת המתלונן את הארץ, מוסכם על הצדדים כי לאחר הגשת כתב האישום הגיע המתלונן לאולם המעצרים ונכח בדיון שהתנהל בבקשת התביעה להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. אין חולק כי בשלב כלשהו, פנו המתלונן וחבריו לתובע והודיעו לו כי בכוונת המתלונן לעזוב את הארץ תוך ימים ספורים, וכך אכן אירע לאחר 5 ימים מאותו מועד. אין חולק כי במהלך תקופה זו לא פנתה התביעה לבית המשפט בבקשה לגביית עדות מוקדמת מהמתלונן.

התשתית הראייתית לעניין זהות הדוקר

7.משלא העיד המתלונן, ושעה שאין חולק כי לא היו עדי ראיה לאירוע הדקירה, מוסכם כי התשתית הראייתית הרלוונטית להכרעה בשאלה שבמחלוקת מורכבת מעדויותיהם של מוחמד ודוסה, ומגרסת הנאשם במשטרה.

מוחמד תיאר בעדותו כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר בדירה ביחד עם המתלונן, דוסה, והנאשם (שהצטרף לדירה כשבוע עובר לאירוע). מוחמד סיפר כי הנאשם "עשה בעיות" בדירה, וכי הוא "נותן מכות בבית". באשר לאירועי אותו יום, תיאר מוחמד כי בשעה 14:00, בעודו ברחוב נוה שאנן, התקשר אליו המתלונן וסיפר לו כי הנאשם חתך אותו בבטן באמצעות סכין. כיון שהיה ביחד עם דוסה, נסעו השניים לדירה, שם אמר לו המתלונן פעם נוספת שהנאשם דקר אותו, והוא (מוחמד) אף ראה את הסכין). מוחמד הסביר כי הפעם האחרונה בה ראה את המתלונן והנאשם הייתה כאשר הוא ודוסה יצאו לעבודה והנאשם והמתלונן נשארו בבית. יצוין כי לא הוברר מהי השעה המדויקת בה יצאו מוחמד ודוסה לעבודה (כלומר - מהי השעה המדויקת בה נותרו הנאשם והמתלונן בדירה).

דוסה תיאר כי יום לפני אירוע הדקירה הוא הגיע לתחנת המשטרה וביקש כי המשטרה תעצור את הנאשם ותעביר אותו לקבלת טיפול בבית חולים כיון שהוא "לא נורמלי" ו"חולה", אולם המשטרה לא נעתרה לבקשתו.

וכך תיאר דוסה את שאירע ביום 30.12.12.

"ביום 30.12.12 אני ומוחמד היינו בשוק בנוה שאנן. אחד התקשר מבית בלבנדה 20, שאלתי אח"כ וזה היה אלנור (המתלונן – ב.ש). הוא אמר לו שבאחית (הנאשם – ב.ש) בא הביתה ועשה בלאגן. הוא שאל מה זה בלאגן, הוא אמר שהיה לו סכין והוא חתך אותו בבטן. אני ומוחמד הלכנו לבית ישר מהשוק. ברגל. ראינו בדירה אלנור ושלושה חברים שאני לא מכיר. אלנור במיטה וגם יש סכין והבטן שלו פתוח קצת, לא הרבה. שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר באחית בא ועשה לי" (פרו' עמ' 9 ש' 19-24).