מדינת ישראל נ' מלכה

החלטה

1.זו החלטה בבקשת המבקש להורות על תיקון מענה שניתן לכתב האישום, באופן שיותר לו לחזור בו מהודאתו לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב 1982.

2.כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה וכן נהיגה בקלות ראש וברשלנות בהיותו שיכור.

בעת המענה לכתב האישום, הודה המבקש בעובדות מספר 1 עד 4, קרי בעובדות כי נפסל לנהיגה בנוכחותו, כי דבר הפסילה הודע לו וכי נהג ברכב כאמור בזמן פסילה, וכפר בעובדה מספר 5 המייחסת לו נהיגה בקלות ראש וברשלנות ובהיותו שיכור.

נוכח הכפירה כאמור נקבע התיק לשמיעת ראיות וכלל עדי המאשימה זומנו לדיון.

3.בבקשתו טוען המבקש כי הוא מבקש לחזור בו מהודייתו בעובדות מספר 3 ו-4 המייחסות לו כאמור את פעולת הנהיגה בהיותו בזמן פסילה.

לטענת המבקש לאחר בחינת חומר הראיות התברר כי הנאשם הודה מתוך שיקול דעת מוטעה, שכן הוא כפר בנהיגה עצמה אף בחקירתו במשטרה.

4.עוד ציין המבקש בבקשה כי טרם הושמעה עמדת המשיבה לעונש, לא הוצהר על עמדה עונשית כלשהי, טרם הוחל בשמיעת פרשת התביעה וממילא הוזמנו כל עדי המשיבה.

המשיבה בתגובתה מציינת כי המבקש הודה בשתי הזדמנויות ובפני שני מותבים שונים להודות בעובדות מספר 1 עד 4, ב"כ המשיבה הפנה להליך המעצר בתיק זה, ועל כן לטענתו מדובר במניפולציה תכסיסנית, שכן המבקש מיוצג על ידי עו"ד ואין מדובר בהודיה מתוך שיקול דעת מוטעה.

ב"כ המבקש בתשובתו לתגובה זו מציין כי לא ברור מדוע בחרה המשיבה להפנות את בית המשפט במסגרת בקשה זו להליך המעצר, ובכל מקרה אין לגרום למבקש עוות דין בשל הליכים פרוצדורה.

אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל מן הנימוקים הבאים.

5.בקשת המבקש הינה לאפשר לו לחזור בו מהודייתו באחד מרכיבי כתב האישום המתייחס לו את הרכיב העובדתי של הנהיגה ברכב.

המבקש ציין בבקשתו כי לאחר שעיין במכלול הראיות מצא לנכון לחזור בו מההודיה כאמור ברכיב זה, שכן זו נעשתה מתוך שיקול דעת מוטעה.

6.אני סבורה כי יש לייחס משקל ניכר למועד בו הוגשה הבקשה, קרי מיד לאחר מתן המענה לכתב האישום ובטרם הוחל בשמיעת הראיות ופרשת התביעה, ובמיוחד כאשר כלל עדי המאשימה זומנו לדיון ובנוסף לכך למעשה לא נגרם למשיבה כל נזק או טרחה מיותרת בעצם תיקון המענה כאמור.

משטרם הוחל בשמיעת התיק למעשה בבחינת שמיעת פרשת התביעה, אינני סבורה כי ניתן לומר שמדובר בבקשה שמטרתה מניפולציה תכסיסית, כטענת המשיבה ואני סבורה כי לא יגרם כל נזק במתן אפשרות למבקש לתקן את המענה כאמור ולאפשר לו לפרוש את מלוא הגנתו בפני בית המשפט, עוד בטרם הוחל בהליך כאמור.

באשר להפניית ב"כ המשיבה לדברים שנאמרו במסגרת הליך המעצר בתיק זה, אני סבורה כי מן הראוי היה שלא לנקוט בדרך זו, מטעמים ברורים מהותיים ושבסדרי הדין שאין צורך לפרטם כאן.

7.בעניינו מן הראוי להפנות לע"פ 3754/91 מ"י נ' ד"ר קאסם סמחאת (אליו הפנה ב"כ המבקש) ולחוות דעתו של כב' השופט גולדברג, אשר התקבלה ברוב דעות, ולפיה בבוא בית המשפט לשקול אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודאתו לפני מתן גזר הדין, לא די בבירור השאלה האם ההודאה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם.

גם אם השתכנע בית המשפט בכך עוד עליו לשאול את עצמו מה הסיבה האמיתית והכנה אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה.

אם סבור הנאשם כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים" הנדרשים בסעיף 153 א'.

באשר לטענה כי גישה זו עלולה "לפתוח פתח" לנאשמים להתחרט על הודאתם, והפגיעה של "רוחב לב" זה בניהולו התקין של הדיון ועל שיבוש סדריו של בית המשפט, ציין כב' השופט גולדברג כי כאשר נשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף המחיר "שמשלם הציבור" כתוצאה מזה.