מדינת ישראל נ' מלכא

החלטה

רקע

לפניי בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982.

לביהמ"ש הוגש כתב אישום מתוקן, לפיו יוחסו לנאשם שנהג בכביש 77 ביום 16.4.08 עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ובהעדר פוליסת ביטוח.

לאחר מתן דחיות רבות לשם הדברות בין הצדדים, בדיון מיום 29.4.12 ביקש הנאשם להגיש טענה מקדמית, לפיה יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. לשם כך נקצבו לו 20 יום. הנאשם הגיש את טיעוניו ביום 3.6.12 וביום 7.6.12 הועבר למאשימה על ידי ביהמ"ש עותק מהבקשה והתקבל על ידיה. בהתאם להחלטה בדיון מיום 29.4.12, היה על התביעה להגיש תגובתה תוך 20 יום מיום קבלת טיעוני הגנה, קרי עד ליום 27.6.12. למרות זאת, תגובת התביעה לא התקבלה בביהמ"ש עד למועד מתן החלטה זו, ועל כן, ההחלטה ניתנת בהעדר תגובתה.

טיעוני ההגנה

עפ"י הנטען בבקשתו של הנאשם, יש לבטל את כתב האישום עקב ההליכים שהביאו להגשתו והפגמים שנפלו בהחלטה על הגשת כתב האישום, זאת משום שפסילתו המנהלית של הנאשם נגרמה בעטייה של התנהגות שערורייתית של הרשויות ונסמכה על מידע שגוי.

בבקשתו, מגולל הנאשם את מסכת האירועים, שלדעתו, הביאו להגשת כתב האישום, כפי שיפורט להלן. עקב הרשעתו בתיק תעבורה 5618/07 (מושא דוח 10200575834, להלן "תיק המחלוקת") מיום 11.11.07 בבימ"ש זה, שבוטלה בע"פ 1226/07 ביום 15.1.08 (צורף פסק הדין בערעור), נזקפו לחובתו נקודות במשרד הרישוי שהגיעו לכדי 42 נקודות, המחייבות פסילה מנהלית ל–3 חודשים (צורף תדפיס ניקוד לנהג מיום 4.3.08).

בפסק הדין בערעור על תיק המחלוקת נכתב מפורשות כי הפסילה מבוטלת ויש להשיב למבקש את רישיונו.

לא למותר לציין כי אין כל אסמכתא לכך שסיבה אחרת כלשהי הביאה לפסילת רשיונו של הנאשם ביום 16.4.08. גם מדברי התובע בעת תיקון כתב האישום בפרוטוקול מיום 31.12.08 עולה כי זוהי הפסילה המיוחסת לנאשם.

עפ"י אסמכתא מיום 4.3.08, ביטול הניקוד עודכן בתדפיס פרוט הניקוד במשרד הרישוי. עם זאת, ככל הנראה בטעות, לא עודכן ביטול פסילה זו בסטטוס רישיון הנהיגה, הכולל את דף הפסילות ובמשטרה. על כן, נותר המבקש, עפ"י רישומים אלה, פסול מנהלית מנהיגה.

עוד לפני רישום הדוח מושא תיק זה, החל הנאשם בהתכתבות עם משרד הרישוי ועם המטה הארצי. התכתבות אשר לא נשאה פרי, וביום 15.4.08 נרשמה פסילתו המנהלית במשרד הרישוי בגין צבירת 42 נקודות, 8 מתוכן הינן בגין תיק המחלוקת.

כאמור, לפסילה מנהלית זו, מתייחס כתב האישום בתיק זה, לצד העבירות שיוחסו לנאשם בדוח המקורי, מיום 16.4.08, לפיהן הנאשם נהג ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח.

נוכח האמור לעיל, כך טען הנאשם, התרשלותן של הרשויות בביטול הנקודות בגין תיק המחלוקת הביאו לידי פסילה מנהלית שגויה, שהביאה לנהיגתו של הנאשם בזמן "פסילה". בגין "פסילה" זו, אף נשלל רישיונו ועל כן, יוחסה לו בדוח מושא תיק זה אף עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וכפועל יוצא מכך נהיגה ללא פוליסת ביטוח.

עפ"י האסמכתאות שצרף הנאשם לבקשתו, לאורך כל התקופה הוא פעל ופנה שוב ושוב לכל הרשויות הרלבנטיות וביניהן למשרד הרישוי ולמשטרת ישראל, אשר הפנו אותו מאחת לשניה ללא מתן תשובה של ממש. לאחר כשלוש שנים וחצי, ולאחר שמיצה את פניותיו לכל הרשויות הרלבנטיות קיבל מענה מנציב תלונות הציבור, לפיו ההרשעה בתיק המחלוקת, אכן נמחקה ביום 15.1.08.

המבקש הפקיד תצהיר חלף רשיון הנהיגה במשרד הרישוי בין המועדים 15.4.08 – 15.7.08, לשם ריצוי הפסילה המנהלית, על אף היותה שגויה.

כמו כן, הוצאת רישיון נהיגה זמני למבקש מיום 26.6.08 (לכאורה, באמצע תקופת ריצוי הפסילה המנהלית) מחזקת, לדברי הנאשם, את טענתו כי נפלה טעות במשרד הרישוי ברישום הפסילה, שאם לא כן, משרד הרישוי לא היה מנפיק לו רישיון נהיגה.

הגנה מן הצדק

דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המעוגנת כיום בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, מאפשרת לביהמ"ש לבטל כתב אישום, מקום בו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. כך נפסק עוד בטרם עוגנה הדוקטרינה בחוק (ע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ' בורוביץ' ואח' פ"ד נט(6) 776), וכך נותרו הדברים לאחר מכן (ע"פ 5672/05 טגר בעמ' ואחרים נ' אלי שיפמן ואח' [פורסם בנבו] 21.10.07).

בפרשת בורוביץ קבע בית המשפט העליון "מבחן תלת שלבי" לבחינתה של טענת הגנה מן הצדק: בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, מששוכנע ביהמ"ש כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.