מדינת ישראל נ' מלול(עציר) ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים כנגדו.

2.כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג – 1977 (להלן: "הפקודה"), עבירה של החזקת כלים להכנת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 10 רישא לפקודה ועבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

3.כנטען בכתב האישום, ביום 18.06.2010 בשעה 18:15, או בסמוך לכך, החזיקו המשיבים בצוותא חדא סם מסוכן מסוג קאנבוס במשקל כולל של 1620.5 גרם נטו, שחלקו הוטמן בתוך 33 שקיות פלסטיק בתוך המקרר שבדירה (במשקל כולל של 487.3 +/- 47.79 גרם נטו), חלקו האחר נתפס בחדר השינה בתוך אריזת פלסטיק נצמד (במשקל 850 גרם נטו) וחלקו האחר היה מונח על השולחן בסלון (במשקל 194.60 גרם נטו).

כן נתפסו בדירה משקל אלקטרוני, מספריים, מסננת, כפפה ושקיות ניילון.

משנצפו המשיבים יוצאים מהדירה, ברחו המשיבים ולא נענו לקריאת השוטר לעצור עד אשר נאלצו השוטרים לרדוף אחריהם ותפסום.

4.ב"כ המבקשת טוען לקיומן של ראיות לכאורה הכוללות: דוחו"ת פעולה, אימרותיו הראשוניות של המשיב 1, (בשעה שבחקירתו שמר הוא לרוב על זכות השתיקה), הודעות ואימרות המשיב 2, מזכרי שוטרים, דוחו"ת וצילומים של טכנאי מז"פ שתיעד את זירת העבירה, שרשרת הסם וחוו"ד סם.

5.לטענת ב"כ המשיבים, לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים ואי-לכך יש להורות על שחרורם לאלתר.

6.טענות המשיבים:

ב"כ המשיב 1 מיקד את מרבית טענותיו בשאלות השונות בין שני דוחו"ת הפעולות אשר נכתבו ע"י השוטר אליאן זזון (להלן: "זזון") אשר צפה בכניסתם ויציאתם של המשיבים מהדירה בה נתפסו הסמים (להלן: "הדירה"), ולטענתו, לאור השינוי המהותי בין שתי גרסאותיו של עד זה, הרי שאין כל ראיה הקושרת את מרשו לחזקה ו/או לשליטה בסם.

נפרסו בפניי שני דוחו"ת הפעולה של השוטר זזון, כאשר בראשון מתאר השוטר כי הבחין מבעד לחלון במשיבים, כשהם מגיעים לבניין בו מצויה הדירה - בו נכח הוא עת ביצע חקירה אחרת בדירה מספר 4 באותו בניין - ובהמשך מתאר הוא כיצד צפה דרך עינית דלת דירה 4 והבחין במשיבים כשהם עולים במדרגות הבניין, הבחין "בדלת נסגרת בקומה השלישית, דלת מצד שמאל", והבחין במשיב 2 יורד ועולה במדרגות ולבסוף הבחין בהם ברדתם מהדירה.

בהקשר לדו"ח זה, נטען, כי לא ניתן לצפות דרך עינית הדלת בכניסתם וביציאתם של המשיבים, משהדירה בה נכח השוטר (דירה מספר 4) מצויה בקומה השניה בעוד שהדירה בה נתפסו הסמים (דירה מספר 6) מצויה מעליה בקומה השלישית.

דו"ח הפעולה הנוסף מיום 24.06.2010, בא, לדברי השוטר זזון, "בהמשך לדו"ח הפעולה מיום 18.06.2010" ובו הפעם, נכתב כי, לאחר שהבחין במשיבים דרך עינית הדלת, פתח בשקט את דלת הדירה בה נכח, עלה מספר מדרגות והבחין בדלת בקומה השלישית מצד שמאל נסגרת. בהמשך, הוא מתאר כי חזר לדירה מספר 4 והמשיך לתצפת דרך העינית, וכשהבחין במשיב כשהוא יורד ועולה בחזרה במדרגות הבניין, שוב יצא אחריו וצפה בו כשהוא נכנס לדירה מספר 6. הוא המשיך לתצפת עד אשר הבחין במשיב 1 יורד ואחריו משיב 2 ואז עצר אותם.

לטענת ב"כ המשיב 1, גירסתו המאוחרת של השוטר זזון "משנה את התמונה ב – 180 מעלות" כלשונו – כך שאין המדובר ב"הבהרה" גרידא אלא בשינוי גירסה.

עוד לדבריו, הוסיף השוטר זזון את עניין ארון החשמל (בו הונח צרור מפתחות אשר נתפס אחר כך בידו של משיב 2) רק בדו"ח השני בעוד שבדו"ח הראשון, לא אוזכר כלל קיומו של ארון החשמל.

יצויין כבר עתה, כי טענה זו אינה נכונה עובדתית משעניין ארון החשמל אכן הובא אף בדו"ח הראשון, ואולם בעוד שבדו"ח הראשון שמע השוטר את "ארון החשמל נפתח ונסגר" לאחר יציאתם של שני המשיבים מהדירה ובטרם מעצרם, הרי שבדו"ח השני, שמע הוא פעמיים את "ארון החשמל נפתח ונסגר" – בפעם הראשונה, עם כניסתם לדירה, ובפעם השניה, עם יציאתם הימנה, ורק לאחר שמשיב 1 ירד ובטרם ירד משיב 2.

אי-לכך, לטענתו, לנוכח השינוי המהותי בגרסאותיו של השוטר זזון – שהיא הראיה המרכזית – לא קמה איפוא כל תשתית ראייתית כנגד מרשו, ולחילופין, יש לקבוע כי נוכח השינוי בגירסאות ונוכח גירסתו הראשונה של משיב 2 שלפיה הודה הוא בהחזקת הסם, כי הראיות מכורסמות ו/או חלשות וכי יש להורות על שחרורו של משיב 1 לאלתר.

ב"כ המשיב 2 מצטרף לדברי חברו באשר לעדותו של העד זזון ומוסיף וטוען לגבי מרשו כי קיים לדידו "ספק מובנה", שכן על התביעה להחליט כבר עתה, לאיזו גירסה משתי גרסאותיו של משיב 2, עליה להאמין, שכן – אם תבחר להאמין לגירסתו הראשונה – בה הודה ברכישת הסם ובהחזקתו, הרי שהיה עליה לשחרר את משיב 1 לאלתר ולא להעמידו לדין; ואם, מאידך – תבחר היא להאמין לגירסתו המאוחרת של משיב 2 שלפיה בחר הוא להודות רק מפני מוראו של משיב 1 עליו – הרי שאין לייחס לו איפוא את ביצוע העבירה נשוא כתב האישום.

לטענתו, משבחרה המדינה להגיש כתב אישום נגד שני המשיבים יחדיו, שעה שמשיב 2 מסר שתי גירסאות סותרות שיש בהן כדי לזכות או כדי להפליל רק אחד מהם, קם איפוא "ספק מובנה" שמביא למסקנה אחת ויחידה: כי לא הונחה תשתית ראייתית. עוד הוסיף וטען הוא כי אין די בעצם נוכחותו המקרית של משיב 2 במקום, כדי להוות ראיה כנגדו, משנוכחות זו הינה כשלעצמה "עובדה ניטראלית" גרידא.

לטענתו, כל אלה, כמו גם מחדלי המשטרה ופעולותיה, מחלישים ומכרסמים כרסום ממשי בראיות הקיימות.