מדינת ישראל נ' מלואן

החלטה

1.לפניי בקשת המאשימה להתיר הגשת הודעת המתלוננת אשר נגבתה ממנה ביום 1.1.2011 בשעה 00:22 ותיעוד וידיאו של מסירת הודעתה זו כראיה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות.

2.כתב האישום (המתוקן) מייחס לנאשם ביצוע עבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין.

3.בכתב האישום המתוקן נטען כי במועדים הרלוונטיים הנאשם וגב' דיאס ארשה (להלן: "המתלוננת") היו בני זוג נשואים ודרו יחדיו. בתאריך 31.12.2010 בשעה 22:00 או בסמוך לכך, עת סעדו הנאשם והמתלוננת בדירתם, פרץ ויכוח בין בני הזוג והנאשם ביקש מהמתלוננת לעזוב את הדירה. במעמד זה, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שמשך אותה בשערותיה, זרק אותה על השולחן וקרע את בגדיה. המתלוננת נכנסה לחדר השינה כדי להתלבש ואז תקף אותה הנאשם בכך שדחף אותה מספר פעמים על שידה בחדר השינה עד שנפלה לרצפה.

בהמשך, אמרה המתלוננת לנאשם כי "אינה יכולה ללכת". הנאשם אמר לה בתגובה כי לא אכפת לו שהוא מכאיב לה. המתלוננת קמה מהרצפה, ברחה לסלון הדירה. הנאשם רדף אחריה ותקף אותה בכך שתפס אותה מצווארה, הוציא אותה מהדירה לכיוון המעלית. משאיחרה המעלית להגיע, החזיר הנאשם את המתלוננת לדירה וסטר לה בלחייה הימני. כתוצאה מתקיפות אלה, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות שריטות והמטומות במקומות שונים בגופה.

האירוע הסתיים, כך לפי כתב האישום, כאשר המתלוננת ברחה מהדירה לבושה באופן חלקי, בעוד הנאשם דולק אחריה וצועק לעברה "אהובתי אני אוהב אותך". המתלוננת עצרה רכב והגיעה לתחנת המשטרה.

עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 17.10.2010, תקף הנאשם את המתלוננת בדירתם, בכך שזרק עליה בקבוק מים שפגע ברגליה.

4.לאחר הגשת כתב האישום, התברר כי המתלוננת, אזרחית צ'ילה, עזבה את הארץ ולא שבה. לטענת ב"כ המאשימה, מאמצי התביעה לאתר את המתלוננת ולזמנה לעדות, בין היתר באמצעות האינטרפול, לא צלחו עד כה. בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה דנא, להגשת הודעת המתלוננת במשטרה ותיעוד עדותה במשטרה מכוח סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע:

"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו".

המאשימה ביססה בקשתה על היעדרותה של המתלוננת מהארץ ועל פסיקת בתי המשפט שקבעה כי ההנחה שעד אינו משקר בהשמעת אמרה, על אתר, המתייחסת למעשה אלימות שבוצע כלפיו זה עתה (ר' ע"פ 3737/01 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 273, 276). לשיטתה, יש הצדקה במקרה דנא, לחרוג מהכלל האוסר עדות מפי השמועה, מכוח הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות, לשם השגת משפט צדק וירידה לחקר האמת.

5.לטענת ההגנה אין לאפשר הגשת ההודעה האמורה, ללא העדת המתלוננת בבית המשפט, על מנת שלא לפגוע בזכות הנאשם להליך הוגן. נטען כי אין להחיל את סעיף 10 לפקודת הראיות במקרה זה, שכן האמרה שבמוקד הבקשה לא ניתנה בהזדמנות הראשונה או בסמוך לאחר האירוע, אלא לאחר שחלף זמן והמתלוננת נפגשה עם אחרים.

6.לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים ולאחר שעיינתי בטענותיהם בכתב, מצאתי לקבל את הבקשה, ואפרט שיקוליי.

7.סעיף 10 לפקודת הראיות, נכלל בחריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה לגבי אימרה של קרבן אלימות. ההנחות המונחות ביסודו של הכלל בדבר קבילות אמרתו של קורבן אלימות, הן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אמירה, על אתר, המתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודה. ההנחה, שמקורה בניסיון החיים, היא כי כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהם כוזבים (ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 272, 276 (1992); ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 534 (2002); ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 675, 679 (1996)).

לרציונל העומד בבסיס הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות התייחס בית המשפט העליון, בע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1998):

"סעיף 10 לפקודת הראיות מדבר בקבילותן של אמרות של "קורבן אלימות" כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. הטעם לקבילותן של האמרות שסעיף 10 הנ"ל מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קרבן של אלימות אומר דברים הנוגעים למעשה האלימות לו היה קורבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת.

הטעם לקבילות האמרות בנסיבות הקבועות בסעיף האמור נעוץ, אפוא, בקיומה של 'זיקה מקשרת' בין מעשה האלימות לבין האמרה שאומר קורבנה של האלימות; כאשר זיקה זו מסלקת את החשש, שמא האמרה כוזבת."

8.במקרה שלפניי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 10(1) לפקודת הראיות. כאמור, המתלוננת שאינה אזרחית ישראל, יצאה לחו"ל ולמרות מאמצי המאשימה לאיתורה דרך אינטרפול ישראל, נותק הקשר עמה. המתלוננת יצאה את הארץ ביום 11.1.2011 ימים ספורים לאחר קרות אירועי כתב האישום.

האירוע האלים הנטען בכתב האישום, תקיפת המתלוננת על ידי בן זוגה, ארע בתאריך 31.12.2010 שעה 22:00. ההודעה אותה מבקשת המאשימה להגיש במסגרת סעיף 10 לפקודת הראיות נגבתה מהמתלוננת ביום 1.1.2011 שעה 00:22, היינו קצת למעלה משעתיים מאז האירוע האלים כלפיה, כך לכאורה.

בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים של "עדות של אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה"; וכן מתקיים התנאים לפיהם האמרה נאמרה "בסמוך לאחריו" של מעשה האלימות ו"בהזדמנות הראשונה להתאונן עליו".