מדינת ישראל נ' מישצ'נקו ביצוק ואח'

החלטה

1.לפניי בקשה לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 לחילוט רכב מסוג סובארו B-4 שמספר הרישוי שלו הוא 19-224-23 (להלן: "הרכב").

הרקע לבקשה

2.משיב 1 (להלן: "הנאשם") הורשע ביום 6/6/11, על פי הודאתו, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) בנסיבות סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") [שתי עבירות]; הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); שינוי זהות של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. ביום 11/1/12 נגזר דינו של הנאשם, והוא נידון ל-5 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה בפועל של רישיון הנהיגה למשך 5 שנים מיום סיום המאסר, פסילה מותנית של רישיון הנהיגה למשך שנתיים, קנס בסך 2,000 ש"ח והוא חויב בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ך לכל אחד משלושת המתלוננים שנפגעו.

3.העבירות שבהן הורשע הנאשם בוצעו באמצעות הרכב, שחילוטו מבוקש כעת. הרכב רשום על שם משיב 2, אביו של הנאשם (להלן: "אבי הנאשם") ונתפס על-ידי המשטרה. המשיבים עתרו בעבר פעמיים להשבת התפוס לידי הנאשם, ובהחלטה האחרונה שניתנה על-ידי ביום 20/11/09 קבעתי כי הרכב ישוחרר לידי הנאשם, ובלבד שימולאו תנאים מסוימים אשר יבטיחו את האפשרות לחלט את הרכב בעתיד. מכיוון שהמשיבים לא מילאו אחר התנאים שנקבעו, הרכב נותר בידי המשטרה.

עמדות הצדדים

4.לטענת המאשימה, הרכב מצוי בבעלותו המהותית של הנאשם, והוא המשתמש העיקרי בו.

5.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המאשימה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה להוכיח שהרכב הוא בבעלות הנאשם ולא של אביו.

דיון והכרעה

6.סמכות החילוט הרלוונטית לענייננו קבועה בשילוב שבין סעיפים 32 ו-39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי. סעיף 32(א) מעניק לשוטר סמכות לתפוס חפץ "אם יש לו סיבות להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה ...". סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי קובע כי בית המשפט רשאי, נוסף על כל עונש, לצוות על חילוט חפץ המוחזק בידי המשטרה בקשר לפרשה נושא האישום, אם הנאשם הוא בעליו של החפץ ואם ההרשעה היא במעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו; ובלשון הסעיף:

על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.

על מנת שבית המשפט יורה על חילוט הנכס, נדרשים אפוא שלושה תנאים מצטברים: 1. החפץ נתפס לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי; 2. האדם הורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו; 3. האדם שהורשע הוא בעל החפץ (ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 523, בפסקה 4; ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 779). גם אם מתקיימים תנאים אלו סמכות חילוט היא עדיין סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לתת את דעתו גם על השלכותיה, וכיצד היא משתלבת במערך רכיביו האחרים של העונש (ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' זיתאוי, תק-על 2005(1) 3032, בפסקה 6). סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, אשר נועד לפגוע בזכות קניינו של העבריין, קובע כי דינו של החילוט כדין עונש שהוטל על הנאשם, וככל הוראה עונשית יש להעניק לה פרשנות מצמצמת, הואיל והיא נועדה לפגוע במעורבים במעשה הפלילי עצמו, ולא באלה שאין להם זיקה אליו או שזיקתם רופפת (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238, בפסקאות 7-6).

7.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת החילוט להידחות, כפי שיפורט.

אין מחלוקת לגבי שני התנאים הראשונים: הרכב נתפס לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי; ובאמצעותו ביצע משיב 1 את העבירות שבהן הורשע. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיית הבעלות על הרכב.

נטל הראיה לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי להוכחת הבעלות, במסגרת הליכים הקשורים בהכרעה בגורל התפוס, הוא על פי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, שכן מדובר בעניינים ממוניים (רע"פ 5776/05 ראובן נ' מדינת ישראל, בפסקה ד(3)). נטל השכנוע לענייננו רובץ על כתפי המאשימה.

אין מחלוקת שהרכב רשום במשרד הרישוי על שמו של אבי הנאשם. ואולם הלכה היא כי רישום הבעלות ברכב הוא רישום דקלרטיבי ולא מהותי, ולפיכך אין בו בהכרח כדי לשקף את המצב לאשורו בדבר הבעלות הממשית ברכב (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 693; ע"פ 6687/93 מוסא נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 801, בפסקה 14; ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, בפסקה 18).

אף על פי כן, ולאחר שבחנתי את שורת הראיות שהביאה המאשימה להוכיח את טענתה כי הרכב הוא בבעלות הנאשם, לא שוכנעתי כי הבעלות המהותית ברכב היא של הנאשם וכי הוא זה העושה את השימוש העיקרי ברכב, כטענת המאשימה; ולהלן נימוקיי:

המאשימה מסתמכת על אמרתו של הנאשם במשטרה (ת/2), שבה מסר שהרכב הוא שלו ושהוא משתמש בו, וכמו כן תיאר בפירוט כיצד קיבל את הכסף לרכישת הרכב מחברת הביטוח ורכש את הרכב מאביו.

לעומת זאת, בבית המשפט, העיד הנאשם כי הרכב שייך אך ורק לאביו. הוא הסביר כי כאשר נחקר במשטרה, הוא לא ידע את החוק, ופחד שהשוטרים יאשימו את אביו במעשה שהוא – הנאשם – ביצע, ולכן שיקר במשטרה – כשם ששיקר לגבי כל האירוע נושא כתב האישום בהודעותיו (נ/1 א-ג) – ואמר שהרכב הוא שלו, שהוא משתמש בו וכי רכש את הרכב מאביו.

הנאשם העיד כי בפועל, אביו השתמש ברכב, וכי כאשר הוא, הנאשם, עבד במשמרת לילה הוא היה משתמש ברכב.