מדינת ישראל נ' מינצר

הכרעת דין

כתב האישום

לנאשם מיוחסות עבירות של השתתפות בהתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ונסיון היזק בזדון, לפי סעיפים 25 ו-452 לחוק העונשין.

כפי הנטען, ביום 18.2.10 הכריז מפקד כוחות צה"ל ביו"ש כי אזור הכפר בלעין (להלן: "הכפר") הינו שטח צבאי סגור עד ליום 17.8.10.

ביום 26.3.10 בשעה 13:00 או בסמוך לכפר ולגדר ההפרדה (להלן: "הגדר") בתחום השטח הסגור החלה הפגה בה השתתפו כמאה מפגינים. הנאשם התקדם יחד עם מפגינים נוספים מכיוון הכפר אל הגדר ויחד החלו ליידות אבנים לעבר הגדר והיכו בה באמצעות בזנטים. מפקד כוח הצבא, לואי כבישי, הכריז בצעקות כי המקום הינו שטח צבאי סגור, והנאשם בתגובה אמר לו כי השטח הינו פלסטיני כבוש וההפגנה אינה אלימה. בהמשך החלו המפגינים ליידות אבנים לעברו של לואי.

גדר המחלוקת ועיקר טיעוני הצדדים

ההגנה מאשרת כי הנאשם השתתף בהפגנה, אך לטענתה לא הוביל את המפגינים או ביצע מעשים אלימים. בכלל זה לא הכה בגדר באמצעות מוט ברזל.

בסיכומי ההגנה נטען כי יש לבטל את האישום או לזכות את הנאשם בשל הגנה מן הצדק. לפי הטענה, בעיתוי הרלבנטי הפרה המדינה הוראה של בית המשפט העליון לפרק את הגדר, וזמן מה לאחר ההפגנה אף פרקה את הגדר, כך שהעמדת הנאשם לדין בגין הפגנה כנגד אותה גדר היא בעיני ההגנה בגדר "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות" (פ/32).

עוד נטען כי יש להורות על ביטול האישום או זיכוי בשל מחדלי חקירה (פ/32-פ/33): לא נבדק באופן מידי האם ההפגנה צולמה על-ידי הצבא ולא נתפסו צילומים כאמור; החוקרים לא ביררו את שמות כל החיילים שהשתתפו במעצרו של הנאשם; לא נתפסו מוט הברזל באמצעות לפי הטענה הכה הנאשם בגדר, או הצו המורה על סגירת השטח כשטח צבאי סגור; הקצין לואי כבישי לא נחקר פעם נוספת כדי לעמתו עם סתירות שהתגלו בין דבריו לבין דברי יתר החיילים.

ההגנה הוסיפה וביקשה לערער את ראיות התביעה. תחילה נטען הפקודה שהוצאה למעצרו של הנאשם, ת/2, זויפה, דבר המלמד לדעת הסנגורית כי "חלק מהמעורבים פה, ואינני יודעת מי, פעל ללא סמכות ותוך פגיעה באמון תפקידו" (פ/34). עוד נטען כי קיימות סתירות בין עדויות החיילים השונים (פ/35). הטענות במישור זה תיסקרנה בהמשך.

עוד טענה ההגנה כי לא בוססו העבירות המיוחסות למשיב. בנוגע לעבירה של ניסיון להיזק בזדון לא הוכח ניסיון לגרום פגיעה קונקרטית לגדר; לא הוכח כי מכה במוט ברזל לגדר היא פגיעה "שלא כדין"; ולא הוצגו ראיות לביסוס היסוד הנפשי הנדרש של פעולה במזיד.

בנוגע לעבירת ההתפרעות נטען, תחילה (פ/34 ש' 28 ואילך), כי השטח לא היה שטח סגור כדין שכן הצו לא הוצג. בהמשך נזנח הטיעון (פ/35 ש' 1). אציין, כי משום שלא יוחס לנאשם אישום של כניסה לשטח צבאי סגור, נושא זה אינו חלק מיריעת המחלוקת. לכן לא אדון בשאלות שנזכרו במהלך ההליך בהקשר זה, כגון עצם קיומו של צו והשאלה האם הוצג צו שכזה בפני הנאשם.

ההגנה טענה, בנוסף, כי לא הוכח הרכיב של הטלת אימה על הציבור בעבירת ההתפרעות. זאת, משום שלדידה דובר בשטח סטרילי ובו החיילים והמפגינים בלבד כך שאין בנמצא "ציבור"; ומשום שהנאשם עצמו לא יידה אבנים ומי שיידו אותם לא היו חלק מההפגנה, ועל רקע זה אין לייחס לו את העבירה. לעניין זה הפנתה ההגנה לפסיקה שתידון בהמשך.

דיון

הגנה מן הצדק

האופן בו בחרה ההגנה להעלות את טענתה, לראשונה בסיכומיה בסוף ההליך ותוך היסמכות על טענות שבעובדה שלא בוררו, לא מאפשר לקבלה. הגם שעיתוי העלאת הטענה אפשרי מבחינה משפטית (סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), הרי שעל ההגנה המבקשת לטעון להגנה מן הצדק לבסס כדבעי את טיעונה. הדבר לא נעשה. העובדות הנטענות לא בוררו בפרשת ההוכחות על-ידי מי מן הצדדים ולא הובאו ראיות לביסוסן.

למשל, היכולת לטעון להשלכות הפרת הוראת בג"ץ על תכנון מחדש של הגדר, מותנית בהוכחה כי מקטע הגדר מושא כתב האישום נכלל בהוראה זו של בית המשפט העליון. לא הובאה כל ראיה בנושא. כך גם טענת ההגנה לפיה המקטע הרלבנטי פורק מספר שבועות או חודשים לאחר האירוע מושא כתב האישום. בנוסף, היות שעיקר הטענה עוסק בשיהוי מצד המדינה בתכנון-מחדש של הגדר, כלל לא הוצגו או בוררו השיקולים והאילוצים שהובילו לעיתוי בו הוצג התכנון המחודש או לעיתוי פירוקה של הגדר.

כל אלה נדבכים עובדתיים חשובים בטענת ההגנה, אך לא נעשה די לביסוסם. נושא חוקיות הגדר נזכר בקצרה בשתיים מן החקירות הנגדיות שניהלה ההגנה (פ/5 ש' 33, פ/13 ש' 19 ואילך), אך באחת מן ההזדמנויות האמורות לא נזכרו כלל הטענות שבעובדה הנזכרות לעיל, ובחקירה השנייה הוצג לעד התביעה רק חלק קטן מן הטענות והוא לא ידע לאשרן. התביעה, שלא הייתה מודעת לטענה, לא הציגה כל ראיה בנושא וגם ההגנה לא עשתה כן בפרשת ההגנה. בכלל זה, הנאשם בעדותו לא התייחס לסוגיה.

לא הייתה כל מניעה להעלות את הטענה בפתח ההליך ולהביא ראיות לביסוסה. ההגנה בחרה שלא לעשות כן והעלתה את הנושא לראשונה בסיכומיה, בליווי טענות שבעובדה הנסמכות על הצהרותיה בלבד. היות שהנטל לביסוס הטענה, לרבות במישור העובדתי, מוטל על הטוען לה, ומשההגנה לא עמדה בנטל זה, יש לדחות את הטענה.

זאת ועוד, אף אם אניח כי התיאור העובדתי שהציגה ההגנה בסיכומיה מדויק, אינני סבור כי יש להיענות לטענה. אנמק: