מדינת ישראל נ' מימון

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

בהתאם להוראת סעיף 182 לחסד"פ, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מעבירה של חבלה במזיד ברכב ומעבירה זו בלבד.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב וגניבה מרכב - עבירות על סעיפים 413ו', 413ה' ו- 413ד' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.9.08 בין השעות 13:30 ל- 15:15, בחניון המרכז המסחרי בגעש, פרץ הנאשם לרכב מדגם מ.ר. 9218735 (להלן: "הרכב"), בכך שפתח את דלת הרכב ונכנס לתוכו. באותן נסיבות גנב מהרכב סאב למערכת שמע, נרתיק דיסקים, מגבר למערכת שמע, זוג רמקולים ודיסק און קי.

הנאשם כפר בביצוע העבירות המיוחסות לו וטען כי אין לו כל קשר לאירוע. במסגרת הסכמה שגובשה בין ב"כ הצדדים, ויתרה ב"כ הנאשם על חקירת עדי התביעה, ולתיק בית המשפט הוגשו בהסכמה כל ראיות התביעה. לאחר מכן העיד הנאשם וב"כ הצדדים השמיעו סיכומיהם, כל אחד מנקודת ראותו. בתום שמיעת ההליך ניתן לסכם ולומר כי הראיה היחידה הקושרת את הנאשם לעבירות המיוחסות לו הנה איתורן של טביעות אצבעותיו, הן בחלק הפנימי והן בחלק החיצוני של דלת הנהג ברכב. בעדותו, ביקש הנאשם להציע הסברים אפשריים לאותן טביעות, והשאלה המוטלת לפתחי הנה האם מתעורר לנוכח מכלול הנסיבות ספק סביר ממנו זכאי הנאשם ליהנות. אקדים ואציין כי בנסיבות העניין אני סבור שלא עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר וכי די בראיות שהוצגו על מנת להרשיעו בדין. להלן יובאו נימוקי.

ראיות התביעה:

על פי טופס הדיווח ת/2, שמסר בעל הרכב ביום האירוע, נפרץ הרכב במתחם המרכז המסחרי בגעש בין השעות 13:30 ל- 15:15. עוד מצוין בטופס כי נגנבו ממנו החפצים המפורטים בכתב האישום וכי מסגרת הדלת השמאלית עוקמה.

בסיכומיה העלתה הסנגורית המלומדת טענות שונות באשר למפורט בטופס הנ"ל וטענה כי יש בו כדי לעורר חשד כלפי בעל הרכב. דא עקא, מדובר בטופס שהוגש בהסכמה, מבלי שבעל הרכב, שהיה רשום בכתב האישום כעד תביעה, התבקש להתייצב ולהיחקר, ובנסיבות אלה אין לי אלא להניח כי הוא משקף נכונה את האירועים.

יתרה מכך, את האמור בטופס הדיווח ת/2 משלים דו"ח העתקת טביעות האצבע ת/3. בדו"ח זה ציין טכנאי המז"פ רפי אליאס כי ביום 27.9.08 בשעה 16:30, דהיינו זמן קצר בלבד לאחר הדיווח על ההתפרצות, ביצע בדיקה ברכב ומצא כי הרכב נפרץ על ידי "משיכת דלת נהג כלפי חוץ". ב-ת/2, לא ציין בעל הרכב איזו מהדלתות השמאליות עוקמה – הקדמית או האחורית, אך ודאי שאין סתירה בין ממצאי הטכנאי לבין הדיווח, ומכל מקום, בהתחשב בממצאים שב-ת/3, נקודת המוצא היא כי ההתפרצות בוצעה דרך דלת הנהג.

בנוסף, כמפורט ב-ת/3, איתר הטכנאי מעתקי טביעות אצבע הן על מסגרת דלת הנהג מבפנים והן על מסגרת חלון דלת הנהג מבחוץ. מחוות הדעת של מומחה מז"פ – ת/4 – עולה כי אחת הטביעות שנמצאו על גבי אחד המעתקים שנלקחו מהחלק הפנימי של מסגר דלת הנהג, אינה אלא טביעת קמיצת יד ימינו של הנאשם. כמו כן נמצא כי הטביעות שנמצאו על מסגרת החלון מבחוץ הינן טביעות כף ידו השמאלית של הנאשם.

המצב המשפטי:

כידוע, "הימצאות טביעת אצבעו של נאשם בזירת העבירה היא ראיה חפצית העשויה להוות ראיה נסיבתית בעלת משקל ניכר ואף מכריע להוכחת נוכחותו של הנאשם במקום בעת ביצוע העבירה ולהוכחת מעורבותו במעשה העבירה. משקלה של ראיה זו תלוי, בין היתר, במיקומה של הראיה בזירת העבירה ובטיב החפץ שעליו נמצאה, וכן בשאלה האם קיים הסבר סביר להימצאותה במקום שבו נמצאה. אם לא ניתן הסבר כזה או אם ההסבר שניתן נדחה בהיותו בלתי מהימן, עשויה טביעת האצבע לבדה לבסס במקרים מתאימים את הקביעה כי הנאשם הוא שביצע את העבירה".

(ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מ"י (לא פורסם, 23.10.08).

ככל ראיה נסיבתית, על בית המשפט לבחון את משקלה של הראיה ולקבוע האם היא מבססת את המסקנה המפלילה, באופן המעביר את הנטל אל כתפיו של הנאשם, להציע הסבר שבכוחו להעלות ספק סביר באותה מסקנה. תהליך זה תואר לאחרונה במסגרת ע"פ 9038/08 נאשף נ' מ"י (לא פורסם, 15.4.10):

בשלב השלישי – בית המשפט מסיק ממכלול הראיות את המסקנה המפלילה, מכוח  הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר (ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 408 (1999)). על בית המשפט לבחון אם יש בכוחן המצטבר של הראיות הנסיבתיות כדי ליצור 'הנחה מפלילה' נגד המערער (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)).

לאחר השלב השלישי, בו נוצרה אותה 'הנחה מפלילה' עובר הנטל אל הנאשם להציע תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק סביר בהנחה המפלילה (ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל (22.2.2010) פסקה 17 והאסמכתאות שם). גם בנקודה זו נדרש בית המשפט למבחן השכל הישר וניסיון החיים על מנת לבחון אם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה שיכולה להתיישב גם עם חפותו של הנאשם, ובלבד "שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.5.07) בפסקה 6 לפסק-דינה של כב' השופטת  פרוקצ'יה). ודוק: התזה המוצעת על ידי הנאשם צריכה להקים ספק אמיתי שיעורר ספק סביר. לא סגי באפשרות תיאורטית ודחוקה שמעלה הנאשם, שהרי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילי היא "מעבר לספק סביר" ולא של ודאות מוחלטת (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, (1.12.04) בפסקה 7)."

במקרה שלפני, מהוות טביעות האצבע ראיה כבדת משקל לחובתו של הנאשם, שכן חלק מטביעות אלה אותרו בחלקו הפנימי של הרכב, ויכולות היו להיווצר רק שעה שהנאשם שהה בתוך הרכב, או לכל הפחות נגע בחלק הפנימי של דלת הנהג בהיותה פתוחה. סוג כזה של מגע שולל בהכרח כל הסבר שעניינו מגע אקראי עם רכב סגור בנסיבות תמימות. יתרה מכך, קיימת במקרה זה התאמה ממשית בין מיקום טביעות האצבע – על מסגרת דלת הנהג מבפנים ומבחוץ – לבין שיטת ביצוע ההתפרצות, על ידי משיכת דלת הנהג כלפי חוץ. בסוג כזה של התפרצות סביר שיהיה מגע בין כפות ידיו של הפורץ לבין החלק הפנימי של מסגרת הדלת, ובהתאם לכך אכן נמצאה במקום טביעת אצבעו של הנאשם. לפיכך, מתחייבת המסקנה כי די באותן טביעות אצבע על מנת להקים את אותה "הנחה מפלילה", כאמור בעניין נאשף הנ"ל, וכי הנטל במקרה זה עבר אל כתפי הנאשם, על מנת שיציע הסבר חלופי סביר.

גרסת הנאשם: