מדינת ישראל נ' מימון ואח'

החלטה

1.בפני בקשות ב"כ הנאשם להורות על ביטולו של כתב האישום, לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 , לאור כך כי "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה" (להלן:"הטענה הראשונה") וכן שלא לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה המיוחסת להם בכתב האישום (להלן: "הטענה השניה").

2.נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של מסירת ידיעה כוזבת או דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כוזבת בנסיבות מחמירות, 10 עבירות לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק.

3.על פי עובדות כתב האישום, בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, הייתה הנאשמת 2 אשר הינה חברה בע"מ, רשומה כעוסק מורשה לעניין החוק והנאשם 1, מנהלה הפעיל.

בתקופה שבין החודשים אפריל 2003 לבין אוקטובר 2004 ביצעו הנאשמים שירותי ניקיון עבור עיריית לוד והוציאו בגין שירותים אלה, חשבוניות פרפורמה חודשיות של הנאשמת 2.

ב-10 מהדיווחים התקופתיים שהגישו למנהל מס ערך מוסף בתקופה הרלוונטית, לא כללו הנאשמים את מלוא עסקאותיה של הנאשמת 2 במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום המס הנובע מעסקאות אלה ולא דיווחו על עסקאות בסך 3,682,589 ₪, אשר סכום המס הנובע מהן הינו 650,491 ₪.

4.באשר לטענה הראשונה, בקליפת אגוז, נסמך ב"כ הנאשמים על סעיפים 4 ו- 5(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בציינו כי מכוחם יש להחיל על עניינם של הנאשמים את המצב החוקי הקיים כיום, לאחר כניסתם לתוקף של תיקונים 41 ו-42 לחוק (להלן: "התיקון לחוק"). עוד לדבריו, לאור התיקון לחוק, קמה על הנאשמים חובה חוקית לדווח על הסכומים נשוא כתב האישום, אלא אך לאחר קבלתם בפועל. מאחר ומצב דברים כאמור לא התקיים בעניינם ולא התקבל בפועל כל תשלום, למעט זה הנוגע לחודש אפריל 2004 , ואף עניינם של הנאשמים אינו בא בגדר החריגים המפורטים בסעיפים אלה, לא חלה עליהם מכוח סעיפים 24 ו-29 לחוק כל חובת דיווח ועל כן ממילא אין המדובר בדיווח כוזב, כמיוחס להם בכתב האישום.

באשר לטענה השנייה, ציין ב"כ הנאשמים, כי לאחר קבלת הטענה הראשונה, תתבקשעל פני הדברים המסקנה כי לא יהא מקום לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה המיוחסת להם, שכן לא הוכח בראיות התביעה ולו לכאורה, כל קבלת תמורה מצידם.

5.ב"כ המאשימה טען מנגד, כי התיקון לחוק אינו חל רטרואקטיבית ועל כן אינו משליך על עניינם של הנאשמים, אשר העבירות שיוחסו להם בוצעו לכאורה טרם כניסתו לתוקף.

עוד לדבריו, על פי נוסחו של סעיף 5(א) לחוק העונשין, נדרש לצורך תחולה רטרואקטיבית, בין היתר, כי יחול שינוי הנוגע להגדרת העבירה , בעוד שהתיקון לחוק אינו נוגע להגדרת העבירה אלא הינו בגדר הוראה המגדירה את האופן שבו על העוסק להתנהל מבחינת מועד החיוב.

הוסיף וטען ב"כ המאשימה לחלופין, כי אף אם תתקבל הטענה הראשונה, לא יהא מקום לביטול כתב האישום, אלא להתיר למאשימה לתקנו ולחייב את הנאשמים להשיב לאשמה על פיו. שכן הוכחה לכאורה בראיות התביעה, אשמת הנאשמים בביצוע העבירות המיוחסות להם, גם על פי המצב המשפטי הנוהג לאחר התיקון לחוק, לאור קבלת תמורה על ידם.

דיון

באשר לטענה הראשונה

6.באשר לטענה הראשונה, על פי נוסח סעיפים 24 ו-29 לחוק, שחל במועד הביצוע לכאורה של העבירות נשוא כתב האישום שבפני, על ידי הנאשמים, קמה החובה לדיווח, כבר במועד מתן השירות, בלא קשר לשאלה האם התקבלה כל תמורה בעדו, אם לאו.

7.תיקון 41 לחוק, שנכנס לתוקפו ביום 1.1.11, קבע כי בעסקה למתן שירות, יחול החיוב במס, החל מהמועד בו התקבלה תמורה ועל הסכום שהתקבל בעדה.

8.ההגנה טענה כי יש בתיקון לחוק משום מענה על הגדרת סעיף 4 לחוק העונשין, בציינה כי העבירה בה הואשמו הנאשמים בוטלה , לאור התיקון בחוק, המהווה ביטול האיסור עליה.

9.עוד שמה ההגנה יהבה על סעיף 5(א) לחוק העונשין בציינה כי התיקון לחוק מהווה שינוי המקל עם הנאשמים ועל כן חל רטרואקטיבית, גם בעניינם.

10.סעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין קובעים כדלקמן:

"4.ביטול העבירה לאחר עשייתה

נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה.