מדינת ישראל נ' מילניקוב

החלטה

בפני בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים אף מעבר לשישה חודשים, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשיכרות , כאשר נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף היה 770 מיקרוגרם, העולה על המידה הקבועה, ובניגוד לסעיפים 62 (3), 64 ב(א) ו-39א לפקודה וסעיף 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

ב"כ המבקשת, עותרת לפסילתו של המשיב עד תום ההליכים.

עוד הודגש כי מדובר באחת העבירות החמורות בדיני התעבורה והפנתה לכמות הגבוהה שנמצאה בבדיקת האלכוהול של המשיב 770 מק"ג. שמסוכנותו של המשיב נלמדת מעצם העבירה והכמות הגבוהה המיוחסת לו.

בנוגע לעברו התעבורתי של המשיב, ציינה ב"כ המבקשת, כי המשיב בעל רשיון נהיגה משנת 2007, שבמהלכה צבר שתי הרשעות קודמות.

הסנגור המלומד, ביקש לדחות את בקשת המבקשת מהטעמים הבאים:

בעניין קיומן של ראיות לכאורה, ציין ב"כ המשיב כי ממצאיי בדיקת הנשיפה וממצאיי בדיקת המאפיינים, אין בהם בכדי להוכיח את אשמתו של המשיב מעל לכל ספק סביר, וזאת כמובא להלן:

אין באפשרות המבקשת להוכיח את תכולת הבלון לפיו כויל מכשיר הינשוף באמצעות "הפיתקית" המצויה בחומר החקירה, מהסיבה שלא ניתן לשייך את אותה הפיתקית לאותו הבלון אשר לפיו כויל מכשיר הינשוף. לפיכך, על מנת להוכיח את תוכנו של הבלון, יש להעיד את מי שבידו הידיעה האישית על תוכן הבלון, אולם הוא אינו מופיע ברשימת עדי המבקשת. לפיכך, אין לראות בתוצאות הבדיקה כראיה לכאורה לאשמת המשיב.

אף בדיקת המאפיינים בתיק זה אינה משקפת את האמת, מאחר ובוצעה לאחר שנערכה למשיב בדיקת "הינשוף" והתקבלו תוצאותיה. משכך, קיים חשד שהשוטר שבצע את בדיקת המאפיינים כבר ידע שהמשיב שיכור והתרשמותו לא היתה אובייקטיבית (בעניין זה הפנה ב"כ המשיב ל-ת 11893/07 מדינת ישראל נגד עוזרי עינת מלכה, (עמ' 11, פורסם באתר המשפטי נבו).

השוטר שערך את דו"ח הפעולה ודו"ח המאפיינים אינו חלק מעדי המשיבה ולכן לא ניתן לאמת ו/או ליישב את הסתירות הנובעות מהדו"חות שערך.

עוד נטען כי מאחר ובוצעו מספר בדיקות אלכוהול למשיב ורק אחת מהן צלחה, לא ניתן לקבוע כי אותה בדיקה בודדה שצלחה מהימנה.

באשר למסוכנותו של המשיב, טען ב"כ המשיב כי לאור העובדה שטרם הוכחה אשמתו של המשיב בתיק זה ולאור עברו התעבורתי הלא מכביד של המשיב, לא קיימת סיבה המצדיקה פסילה בשל מסוכנות.

באשר לנסיבותיו האישיות של המשיב, כי מדובר באדם העובד כנהג שכיר בחברת טמפו ומקור פרנסתו תלוי ברישיון הנהיגה שלו. מה עוד, המשיב מתגורר עם אימו ודואג לפרנסתם.

מעבר לכך, טען ב"כ המשיב כי פסילת רשיונו של המשיב, מהווה פגיעה לא מידתית בזכות הקניין ובזכות לחופש העיסוק שלו.

לנוכח דברים אלה, קיים, לגישת ב"כ המשיב, טעם לבטל את כתב האישום נגד המשיב ולא לפסולו עד תום ההליכים.

במסגרת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים, על בית המשפט לבחון בתחילה האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. והיה וקיימות ראיות אלה יש לבחון את מסוכנותו של המשיב הנלמדת מהתנהגותו של המשיב במקרה הנדון ומהתנהגותו בדרכים כפי שבאה לידי ביטוי בגליון הרשעותיו הקודמות.

בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, העלה ב"כ המשיב טענות אין ספור, לפיהן מאחר וקיים ספק בדבר מהימנות תוצאת בדיקת האלכוהול ותוצאת בדיקת המאפיינים ומבצעה, לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

בהתייחס לאמור, אקדים ואומר כי טענות בדבר חוסר מהימנות הראיות, אין דינן להתקבל ו/או להשקל בשלב זה של הדיון אלא בשלב ההוכחות.

כמו כן, ברצוני להדגיש כי לצורך פסילה עד תום ההליכים נדרשת תשתית ראייתית "לכאורית" שמשמעה: תשתית ראייתית "גולמית" המקימה "סיכוי סביר להרשעה". במסגרתה של תשתית זו, באות בחשבון אך ורק ראיות שתהיינה קבילות במסגרת הדיון בכתב האישום שהוגש נגד המשיב. בעניין זה יפים דבריו של המלומד יעקב קדמי בספרו, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, הליכים שלפני משפט א, תשס"ח, עמוד 278 -279: "הערכתן "כוחן" של הראיות-הקבילות בלבד. כאמור-נעשתה על בסיס חומר החקירה האילם שהיה ברשות התביעה – הודעות, מסמכים ומוצגים – ללא שמיעת עדים; בית המשפט לא נתן, בשלב זה, את דעתו לשאלות של אמינות ומהימנות מכוחה של התרשמות או של חקירה שכנגד; אלא – העריך את הראיות על פי כוחן "הנחזה".