מדינת ישראל נ' מיירה(עציר) ואח'

החלטה

1.זוהי בקשה לעיון חוזר, במסגרתה עותר המבקש לביטול מעצר הבית החלקי בו נתון בעיר ראשון לציון (להלן: תנאי השחרור בערובה) , וכן לאפשר לו לחזור לביתו באשדוד, ולמקום עבודתו בעריית אשדוד (להלן: השינוי המבוקש).

2.לשיטת ב"כ המבקש מתקיימים טעמים המצדיקים להיעתר לבקשה שבתמצית הינן על פי התשתית הראייתית הלכאורית חלקו בפרשה ובאישום (היחיד) המיוחס לו הינו מינורי ביותר, לעניין זה הפנה הסנגור המלומד להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 2925/12 וכן בש"פ 2926/12 , במסגרתה נדחה ערר המשיבה ונתקבל ערר המבקש באופן חלקי (בוטל התנאי של חיוב באיזוק אלקטרוני), חלוף הזמן ללא הפרה כלשהי של תנאי השחרור בערובה . המבקש אדם נורמטיבי, נעדר רישום פלילי כלשהו, הסכמת המשיבה שכתובת מעצר הבית החלקי תועתק מצפת לעיר ראשון לציון עם אפשרות לצאת כל יום "להתאווררות" של חמש שעות, וכן כי יוכל לנוע באופן חופשי בכל הארץ, ובלבד שלא ייכנס לעיר אשדוד תוך שמירת הזכות לפנות בעתיד בבקשה לחזור ולעבוד בעיריית אשדוד, הסכמת מנכ"ל עיריית אשדוד לחזרתו של המבקש למקום עבודתו גם תחת פיקוח היה והדבר יידרש במהלך שעות העבודה ( הוגש מכתב מטעם מנכ"ל עיריית אשדוד, מכתב מיו"ר ההסתדרות) .

3.ב"כ המשיבה מנגד עותר לדחות את הבקשה בשים לב לאופי וחומרת המעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום ובעיקר נסיבות ביצועם לכאורה במסגרת תפקידו כעובד ציבור ,עוד נטען כי החשש לשיבוש מהלכי משפט עצום מהטעם שרבים מהעדים בפרשה הינם עובדי עירייה , ולמבקש השפעה משמעותית על עתידם של עובדי העירייה נוכח תפקידו גם כיו"ר ועד העובדים בעיריית אשדוד . עוד נטען כי המשיבה הסכימה להקלות בדמות העתקת מעצר הבית מהעיר צפת לעיר ראשון לציון בהמשך הסכימה בהזדמנויות רבות לבקשות יציאה לאירועים משפחתיים, הסכימה להרחבת שעות ההתאווררות שבמסגרתם יהיה רשאי לנוע בכל הארץ, ובלבד שלא ייכנס לתחומי העיר אשדוד.

4.לענייננו, ראויים לציון שתי החלטות בית המשפט העליון- בבש"פ 5564/11, פלוני נגד מדינת ישראל :

" הנה כי כן, שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה נגזרים לעיתים מעוצמת הראיות. חלופת מעצר היא ביטוי שהשתרש בפרקטיקה אך אינו מופיע בחוק המעצרים, וסעיף 21 (ב)(1) לחוק נוקט לשון " שחרור בערובה ותנאי שחרור" . חלופת מעצר אין פירושה בהכרח מעצר בית מלא, ולרשות בית המשפט עומד מגוון של כלים, כמפורט בסעיף 48 (א) לחוק המעצרים שעניינו ב"תנאי השחרור בערובה".

לא הייתי מזכיר דברים אלה, המובנים מאליהם, אילולא התחושה כי התחושה כי החלופה של מעצר בית מלא , הפכה לתנאי שחרור " אוטומטי" כתחליף למעצר בפועל. אך יש לזכור כי מעצר בית מלא הוא בגדר הגבלה. ואף הגבלה קשה, על חירות הפרט, במיוחד בהאידנא, שבירור התיק העיקרי עלול להתארך חודשים ואף שנים. אין זה מהדברים הקלים "לטפס על הקירות" משך חודשים רבים בין ארבעה כתלים. הבטלה עלולה להביא לידי שעמום והשעמום לידי חטא של הפרת תנאי מעצר הבית ולהסתבכות נוספת של הנאשם. לכך יש להוסיף כי מעצר בית ממושך עלול לפגוע בפרנסתו של הנאשם ושל בני ביתו התלויים בו למחייתו.

רוצה לומר, כי גם בקביעת תנאי החלופה, היד אינה צריכה להיות "קלה על ההדק" , ותנאי החלופה והגבלת החירות צריכים להיגזר הן מעוצמתה של עילת המעצר והן מעוצמת הראיות בכל מקרה ומקרה."

החלטה נוספת בבש"פ 3611/10, עימאד רמאל נגד מדינת ישראל, נקבע:

"אמנם ככלל אין מקום לכרסום בתנאי השחרור שנקבעו מבלי שחלף די זמן מההחלטה האחרונה בעניין זה, ומבלי שקמו נסיבות חדשות או התגלו עובדות חדשות. חלוף הזמן חשוב הן מאחר שזו מצוות המחוקק והן בשל הצורך שלא להעמיס יתר על המדינה ועל מערכות המשפט העמוסות ממילא, והן בשל הטעם המהותי שעומד בבסיס הזמן החולף, המאפשר לבחון האם ניתן ליתן בנאשם אמון מספיק בשביל להקל עוד בתנאי שחרורו. עם זאת, חלוף זמן ניכר, כדרישת הסעיף, הוא מושג שאף הוא תלוי בנסיבות העניין, ובמקרים המתאימים ניתן לחרוג מנוהל הפסיקה ולדון בבקשה להקלת תנאי המעצר חרף העובדה שחלפו אך חודשים ספורים מאז ניתנה ההחלטה האחרונה בעניין תנאי השחרור."

5.על רקע המבחנים שהותוו בפסיקה כמצוין לעיל שבתי ועיינתי בהחלטתי בעניינו של המבקש מיום 11.04.2012 וכן בהחלטת בית המשפט העליון בעניינו של המבקש בבש"פ 2925/12 מיום 12.04.2012 וכן בהחלטותיי הנוגעות ליתר המעורבים בפרשיה נשוא כתב האישום , וכן הקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הבקשה בשלב הזה להתקבל באופן חלקי בכל הנוגע לעתירתו של המבקש לחזור ולהתגורר בכתובת מגוריו באשדוד בתנאים של מעצר בית לילי .

מסקנתי מתבקשת נוכח מספר טעמים, ראשית דלות הראיות באשר לידיעת המבקש שהוא אכן מסייע לארגון פשיעה – ראה לעניין זה פסקה 10 להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 2925/12 במסגרתו דחה בית המשפט העליון את ערר המדינה, עוד דברי בית המשפט העליון בפסקה 9 ... " חלקו של המבקש מינורי ביותר. אכן, המשיב עובד ציבור ומובן חששה של המדינה מפני חדירת ארגוני פשיעה למנגנון ציבורי. אלא שבמקרה דנן, גם אם המשיב סייע למיארה בשלושה עניינים נקודתיים, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שמדובר, לכל היותר, במהלך לא ראוי מבחינת תקינות המנהל, ואולי במהלך שיש לו גם מאפיינים פליליים... בחומר הראיות לא מצויה אינדיקציה למערכת קשרים רחבה או עמוקה שבין המשיב לבין ארגון הפשיעה הנטען ."

שנית, קביעת בית המשפט העליון .. " אינני סבור שמסוכנותו משמעותית וכי יש יסוד לחשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט ... המסוכנות והחשש הם פועל יוצא של מידת המעורבות בארגון הפשיעה שלקיומו טוענת המדינה בשל מידת המודעות של המשיב להיותו מסייע לארגון, כמו גם להיקף הסיוע... גם אם לא נשללת האפשרות שהמשיב סייע סיוע כלשהו לארגון פשיעה, הרי שזו אפשרות רחוקה, ומדובר בסיוע מינורי. "

עוד לעניין החשש לשיבוש ציין בית המשפט העליון כי המשיב ... " נחקר ושוחרר למשך עשרה ימים על ידי המשטרה . מהלך זה מצביע, כי לא היה חשש אמיתי של שיבוש וגם לא של מסוכנות. "

שלישית, בערר שהוגש על ידי המבקש כנגד תנאי השחרור בערובה במסגרת בש"פ 2926/12 שנדון יחד עם ערר המדינה בבש"פ 2925/12 ציין בית המשפט העליון את הדברים הבאים :

"אינני סבור כי יש מקום לאפשר את שובו לעירו אשדוד לפחות לעת הזאת, עד שייוודע כיצד הוחלט בעניין יתר הנאשמים."

עוד לענייננו נקבע בפסיקה, כי בבחינת בקשתו של אדם לעיון חוזר בתנאי מעצרו, על בית המשפט לבחון האם יש בהיענות לבקשתו, כדי לפגוע בתכליתה של חלופה זו?

משהחלטתי בעניין כלל המעורבים בפרשיה נשוא כתב האישום (הנאשמים 1, 2, 3 , 5 ו- 6 נעצרו עד תום ההליכים- הנאשמים 4, 7 , 8 , 9 שוחררו לחלופות מעצר ) בעניינו של המבקש לא הצליחה המשיבה להניח בפני בית המשפט ראיות לכאוריות בדבר קיומו של יסוד סביר לחשש לשיבוש מהלכי משפט או הליכי החקירה . לעניין זה טיעוני המשיבה הינם טיעונים כלליים נוכח חומרת הפרשיה נשוא כתב האישום ומספר המעורבים בכלל . ראה לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפסקה 11 ו – 14 .

לסיכום לא שוכנעתי שחזרתו של המבקש לכתובת מגוריו באשדוד יכולה לפגום בצורה כלשהי בתכליתה של החלופה או לאפשרות פגיעה בתקינות ההליך המשפטי נגדו.

אשר על כן הנני מורה על שינוי תנאי השחרור בערובה כדלקמן: