מדינת ישראל נ' מטר(עציר)

גזר דין

א.מבוא:

הנאשם, הורשע בתום שמיעת ראיות, בעבירות רצח בכוונה תחילה, לחילופין, רצח תוך ביצוע עבירה אחרת ושוד בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 300(א(2), 300(א)(3) ו- 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

בהכרעת הדין עמדנו בהרחבה על מכלול הראיות שבאו בפנינו ועל בסיסן הורשע הנאשם ברצח אכזרי של שכנתו פאדיה מטר, ילידת 1982 (להלן: "המנוחה"), נשואה ואם לשלוש בנות.

נציין רק בתמצית כי על פי הכרעת הדין, ביום 14/12/09 בשעה 08.30 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם כשהוא מצוייד בסכין לביתה של המנוחה בעת שזו שהתה בו בגפה, הכה בה ודקר אותה באמצעות סכין מספר רב של דקירות בראשה ובצווארה, גרם למותה כדי להקל על ביצוע שוד, ולהבטיח לעצמו בריחה או הימלטות מעונש בגין השוד.

הנאשם שדד מבית המנוחה סך של 1,700 ₪ שהיו בכספת ארון חדר השינה של המנוחה.

ב.טיעוני באי כח הצדדים לעונש:

באת כח המאשימה בטיעוניה לעונש ביקשה לגזור על הנאשם את עונש מאסר העולם החובה כמתחייב מהרשעתו בעבירת רצח, וכן לגזור עליו עונש "מאסר בפועל נפרד משמעותי ומרתיע" בגין עבירת השוד בנסיבות מחמירות, אשר יצטבר לעונש מאסר העולם.

במרכז טיעוני המאשימה לעונש, עמדו נימוקיה שבבסיס הבקשה לצבירת עונש המאסר בפועל בגין עבירת השוד, לעונש מאסר העולם שיוטל עליו בגין הרשעתו בעבירת הרצח.

לצורך האמור לעיל הפנתה באת כח המאשימה להלכה הפסוקה בה פורטו הפרמטרים השונים לצבירת עונשי מאסר, ובכלל זה, נסיבות המקרה והאכזריות שבו, ערך קדושת החיים, הפגיעה הקשה במשפחת המנוחה, והפנתה לפסיקה רלוונטית.

יאמר כי, באת כח המאשימה לא התעלמה מהטיעון בדבר מצבו הנפשי של הנאשם וחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו (ת/153ד') אולם טענה כי למרות שטופל בעבר בשל בעיות פסיכיאטריות אין המדובר באדם שנדרש לאשפוזים רבים או שאובחן כחולה נפש, כהגדרתו בחוק, וכי למעשה משנת 2005 לא היה במעקב פסיכיאטרי. לדברי ב"כ המאשימה ניכר כי ההפרעה ממנה סובל הנאשם לא השפיעה על מהלך חייו, ומשכך, עמדת המאשימה הינה כי אין בה כדי להצדיק הקלה כלשהי בעונשו.

לטיעוניה הכתובים צרפה באת כח המאשימה מסמכים שונים ובכלל זה, פניית מר עלאא מטר, בעלה של המנוחה (ט/6), המתאר את תחושת האובדן של רעייתו, ומסמכים באשר לנזקקות, תמיכה וטיפול נפשי של בני משפחתה הגרעינית של המנוחה (ט/4).

יאמר כי, לבקשת ב"כ הנאשם, דחינו לא אחת את מתן גזר הדין בתיק זה, כדי לבחון הגשת חוות דעת באשר למצבו הנפשי של הנאשם, ובסופו של יום הניח בפנינו הודעה בזו הלשון:

"לאחר בדיקה ושקילה נוספת של כל העניין באשר למצבו הנפשי של המבקש (הנאשם) החליטה ההגנה לא לטעון לענישה מופחתת בנסיבות העניין ולא להמציא חוות דעת בנדון".

מנגד, ב"כ הנאשם בטיעוניו הכתובים לעונש (ס/1), טען כל אשר יכל, בנסיבות העניין, למרשו.

בפתח טיעוניו לעונש ציין הסנגור כי הנאשם אובחן כסובל ממחלת סכיזופרניה ומשום כך, אף אושפז בשנת 1999 במרכז הרפואי לבריאות הנפש "מזרע", והוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתחום הנפשי, גם אם ברוב הגינותו לא שכח לציין כי "בזמן הבדיקה, המחלה היתה בהפוגה".

ב"כ הנאשם הדגיש כי בנסיבות העניין, טיעוניו אינם מופנים לעונש הקבוע לצידה של עבירת הרצח, קרי, מאסר עולם, אלא, כי העונש על עבירת השוד שייגזר על הנאשם, יש לגוזרו בחופף לעונש מאסר העולם.

לצורך האמור לעיל הפנה ב"כ הנאשם להוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 הקובע כי רשאי בית המשפט להרשיע נאשם ביותר מעבירה אחת כתוצאה מעובדות שנתגלו בפניו "אך לא יענישנו יותר מפעם בשל אותו מעשה", ופנה לבחון את מבחני המשנה שנקבעו בהלכה הפסוקה בהתייחס לפרשנות שניתנה למושג "אותו מעשה" ומתי המדובר במספר מעשים אשר מצדיקים הטלת מספר עונשים במצטבר.

לשיטת ב"כ הנאשם, נסיבות המקרה בעניינינו מצביעות כי המדובר ב"מקרה קלאסי" הנופל תחת ההגדרה של המושג "אותו מעשה".

לדברי ב"כ הנאשם, במקרה דנן יש לראות את רציחת המנוחה כהחלטה רגעית של הנאשם עם ההחלטה לשדוד את המנוחה, והכול, כלשונו, כ"שרשרת פעולות אחת", ומשכך, פנה ב"כ הנאשם לבחון את ההלכה הנוהגת באשר להטלת עונשי מאסר בחופף ו/או במצטבר. הסנגור טען, כי לנוכח עברו הפסיכיאטרי ונסיבות נוספות אותן פרט (עזיבת המשפחה את הכפר, והמצוקה שנקלעה עקב כך, ירי לעבר בן משפחה ועוד), וביקש כי עונש המאסר בפועל שייגזר על הנאשם בגין עבירת השוד, יהא חופף לעונש מאסר העולם.