מדינת ישראל נ' מחמוד(עציר) ואח'

החלטה

כתב האישום מייחס למשיבים עבירות של החזקת סכין ותקיפה בנסיבות מחמירות, כאשר למשיב 2 מיוחסת גם עבירה של איומים. הרקע לאישומים הוא אירוע שהתרחש ביום 5.7.10 בסביבות השעה 21:30 ברחבת המסגד של עין רפא. לדברי המתלונן ועדיו הגיע המשיב 2 למקום ברכבו, איים על המתלונן במילים קשות וכשהוא מבטיח לפגוע בו, ולאחר כ- 20 דק' חזר עם מספר רכבים ( המתלונן טען כי מדובר בשלושה רכבים וחבריו ציינו שלמקום הגיעו 4 רכבים). המשיב וחבריו ירדו מהרכבים, ובשלב זה התפתחה במקום קטטה במסגרתה דקר המשיב 1 את המתלונן, בעוד המשיב 2 השתמש באלה או בחפץ אחר מעץ ומכה אחרים. המתלונן טען כי ראה המשיב 2 כשהוא מעביר לידי המשיב 1 את הסכין באמצעותה נדקר המתלונן. העד אחמד ברהום תיאר את הכלי ששימש לדקירה כחפץ חד ולא כסכין.

המשיבים הרחיקו עצמם מהאירועים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה משפטית. המשיב 1 טען בתחילה כי כלל לא היה במקום, ולאחר מכן טען שהגיע למקום לאחר שהסתיימה הקטטה, כאשר בהמשך עדותו הוא מציין כי הגיע לפני שהקטטה הסתיימה. הוא הכחיש מכל וכל כי הגיע יחד עם המשיב 2 והכחיש כל קשר עימו. המשיב 2 אישר שהגיע למקום, אלא שלשיטתו הגיע לצורך זריקת קרטונים המשמשים לעסק של אימו, הותקף באלה על ידי המתלונן ושימשת רכבו נשברה על ידי חברו של המתלונן אחמד ברהום. על פי עדותו הוא יצא מהרכב, דלק אחרי אחמד במשך כרבע שעה וכששב למקום גילה שהקטטה הסתיימה והמתלונן עומד בצד כשהוא בריא ושלם.

לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בין עדי התביעה קיימות סתירות שונות בנושאים הנוגעים לדרך התנהלות האירועים. עם זאת, כידוע עצם קיומן של סתירות אין בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות מסוימות. השאלה אם אכן קיימות סתירות ומה משקלן היא שאלה שתתברר בהליך העיקרי, ורק אם מדובר בפירכות כה מהותיות עד שהן מאיינות את הבסיס לגרסת התביעה ומביאות למסקנה שלא קיים סיכוי סביר להרשעת החשודים, רק אז ניתן לקבוע כי לא קיימות ראיות לכאורה ( ראו הסקירה בבש"פ 2099/10 אבו מעמר נ' מדינת ישראל, מיום 15.4.10). ממילא לבית המשפט בשלב זה לבחון את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות העומדות בפניו, כאשר לסתירות עשוי להינתן משקל בבחינת שאלת כרסום ראיות התביעה (ראו לדוגמא בש"פ 2071/10 מחג'נה נ' מדינת ישראל, מיום 26.3.10).

המשיב 1 טען בהודעתו כי במועד האירוע ישב עם חבר נוסף בביתו של חבר שלישי המצוי במרחק של 100- 150 מטרים ממקום האירוע. לדבריו הבחינו השלושה ב"מלא אנשים כל האנשים של עין רפא" והם הסיקו כי מתפתחת קטטה במקום. מאחר והמשיב 1 היה אמור לצאת לעבודתו, עזבו השלושה את דירתו של אברהים כאשר אברהים ומוחמד הלכו למועדון הסנוקר ואילו המשיב 1 הלך לביתו להחליף את בגדיו (שורות 10-12 להודעתו). בהמשך ציין המשיב 1 כי הסתכל באירוע "אפילו מרחוק גם" (שורות 31-34 להודעה), אולם לאחר מכן אישר כי הלך לראות מה קורה באירוע עצמו אלא שהגיע לשם לאחר שהסתיימו המכות (שורות 37-40). בהמשך העדות תיאר שראה במקום בלאגן, שמע צעקות ואז החליט שהגיעה השעה ללכת לעבודות (שורות 56-60 ושורות 75-76). המשיב אישר כי למד בכיתה אחת עם המתלונן בביה"ס היסודי (שורות 113-114) וכי הוא מכיר את המשיב 2 ברמה של "שלום, שלום" (שורות 121-122).

עד האליבי של המשיב 1, אברהים, שהמשיב 1 שהה על פי הטענה בביתו עד לתחילת האירוע, התברר כמשענת קנה רצוץ גם לשיטתו (ראו תשובותיו בשורות 32-34 בחקירתו). מכל מקום, העד אישר כי השלושה ירדו לראות את הקטטה והוא "לא שם לב" אם המשיב 1 השתתף בקטטה אם לאו (שורות 84-88 להודעתו). בהמשך ההודעה מסר אברהים כי לאחר שהגיעו למקום הקטטה "כל האנשים ומחמוד ומוחמד נעלמו לי ונכנסו לקטטה" (שורה 104 ושורות 152-154 להודעה). העד אישר כי במקום היו אנשים שהרביצו עם מקלות אולם הוא לא הבחין במי מדובר מאחר ו"היה חושך יש תאורה של פנסים והיה הרבה מכוניות שם" (שורות 121-123 להודעתו).

המשיב 2 שהכחיש כי הגיע למקום עם המשיב 1, ואף טען שאינו מכיר אותו לאחר שהוצגה בפניו תמונתו בתעודת הזהות למעט עצם העובדה שמדובר באדם מהכפר (שורות 217-221 להודעתו) אישר שראה את המשיב 1 במקום בזמן ששב למקום האירוע בתום הקטטה, אף שזו הפעם טען שהוא כלל אינו יודע מי אותו אדם (שורות 234-240 להודעה). הוא טען כי ראה אנשים תופסים את המשיב 1 ומוציאים אותו מתוך הקטטה. מכאן שגם לשיטת המשיב 2 נטל המשיב 1 חלק בקטטה באופן פעיל, בניגוד גמור לגרסתו של המשיב 1 עצמו.

המתלונן מסר בהודעתו כי המשיב 1 המוכר לו היטב דקר אותו בסכין. הוא מסר כי המשיב 1 מוכר לו מאחר והשניים למדו יחדיו ביסודי. המשיב 1 אינו מכחיש זאת. המתלונן מסר כי חודשים מספר קודם לכן פרצה מריבה בינו לבין המשיב 1, אולם עלה בידם להסדיר את העניינים, והמשיב 1 לא הכחיש זאת במהלך העימות שהתקיים בין השניים. העד אחמד ברהום אישר כי ראה את המשיב 1 כשהוא מחזיק חפץ חד ביד מגיע לכיון המתלונן ודוקר אותו בצד שמאל עליון של החזה. לענין התאורה הבהיר העד אחמד כי ברחבה יש אורות, בדומה לדברים שאמר עד ההגנה אברהים.

מאחר ואין מחלוקת שהמתלונן אכן נפצע בכתפו מחפץ חד, והמתלונן ואחמד זיהו באופן מוחלט את המשיב 1 כמי שדקר את המתלונן, וכאשר עדות המשיב 1 שביקש להרחיק את עצמו מן האירוע וטען לחוסר מעורבות בקטטה התבררה כעדות העומדת בסתירה לכל יתר העדויות, ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות של המשיב 1 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע הדקירה של המתלונן על ידו.

ככל שהדברים אמורים בטענה לפיה המשיב 2 הוא שמסר את הסכין לידי המשיב 1, נראה כי אף אם קיימות ראיות, ספק רב אם ניתן להגדירן כראיות לכאורה לענין זה. המתלונן טען בהודעתו כי מהמקום בו עמד יכול היה לראות את המשיבים שניהם פורקים מרכבו של המשיב 2, כאשר תוך כדי היציאה מהרכב העביר המשיב 2 לידי המשיב 1 סכין ארוכה. אף בהנחה שהייתה תאורה מסוימת במקום, קשה להניח כי ניתן היה להבחין בפרט כה שולי. יתר העדים לא הבחינו בהעברת הסכין אלא העידו שהמשיב 1 החזיק בסכין. גם העד אחמד ברהום וגם העד מוחמד ברהום תיארו את כלי הדקירה כ "חפץ חד ביד" (עדותו של אחמד) וכן "מתכת ארוכה משהו חד לא נראה לי סכין אבל כמו סכין"( עדותו של מוחמד). תיאור זה אינו מתיישב עם תיאור כלי הדקירה שמסר המתלונן או עם השרטוט של הכלי. ממילא נראה שקיים קושי מסוים לסמוך על יכולת האבחנה של המתלונן, והדברים קל וחומר כאשר הוא מתיימר לתאר דבר מה שאירע במרחק לא קצר ממנו בתוך רכב ובתנאי תאורה לא אידיאלים. ניתן להתרשם מהודעת המתלונן כי קיימים משקעים של ממש ביני לבין המשיב 2, ולפיכך על אף העובדה שהמשיב 1 הוא שדקר את המתלונן , חזר המתלונן וטען כי המשיב 2 הוא הרוח החיה והוא "ראש הכנופיה". מאחר ולמעשה לענין זה עומדת הודעתו של המתלונן בפני עצמה, נראה שהראיות בעניין זה הן גבוליות ביותר אם בכלל.

שונים הם פני הדברים ככל שמדובר במעורבתו של המשיב 2 ביתר העבירות המיוחסות לו. שלושת עדי התביעה טוענים כי המשיב 2 הגיע למקום ואיים על המתלונן. המשיב 2 טען כי הגיע למקום פעם אחת בלבד, ובאותה עת ישב לידו מי ששימש נהג של הרכב ובעצם גם כבעלים שלו, הוא העד מוחמד עיד. טענות אלה נתמכו בתחילה על ידי העד, אלא שזה שינה טעמו במהלך העדות ומסר כי למעשה לא הוא שנוהג ברכב אלא המשיב 2, וזאת על אף שהמשיב 2 מצוי בשלילה כפי שהמשיב 2 אישר בהודעתו (המשיב 2 הבהיר כי הוא בשלילה מזה שנה וחצי). בתום העדות העיד מוחמד עיד כי המשיב 2 הוא זה שלקח את הרכב בערב אותו יום, ואילו הוא עצמו לא היה כלל במקום. לדבריו מסר לו המשיב 2 "ירדתי לעין רפא וקרה בלאגן" הוא מסר כי במקום "היו מיליון מעין נקובה " (שורות 122-123 להודעה). מאחר והמשיב 2 שב בהודעותיו ובעימות פעמים מספר על הטענה כי מוחמד עיד תומך בטענותיו ויש בדבריו כדי להוכיח כי הדברים התרחשו בדרך בה טען, הרי שכאשר שב בו העד מהודעתו וטען ששיקר בתחילה, נפגעה באופן קשה רמת האמון שניתן לרחוש להודעות המשיב 2 ולגרסתו.

מעדות המשיב 2 עולה כי הגיע למקום ואז נגיש אליו המתלונן והיכה אותו באלה ביד (הודעתו וכן העימות שנערך בינו ובין אחמד ברהום). בו בזמן תפס אחמד אבן משתלבת ושבר את החלון האחורי של הרכב. לגרסת המשיב 2 הוא בחר בשלב זה לצאת מהרכב ולרדוף אחרי אחמד, וזאת למרות שעל פי גרסתו התרחש האירוע לאחר שהמתלונן, אחמד ועוד 4 חברים חסמו את הכביש ברכב מסוג רנו אקספרס, בעוד שהוא עצמו נמצא ברכבו עם מוחמד עיד שנמלט מהמקום לאחר מכן. גרסה זו מעוררת תהיות, כאשר קיים קושי מסוים לדמיין אדם יוצא מרכבו לבדו לאחר שנעצר על ידי 6 אנשים מחבורה אחרת, ודולק אחרי אחד מהם שהשתמש רגע לפני כן באבן רצוף משתלבת כדי לחבול ברכבו, תוך שהוא מתעלם מהכאבים בידו ומהאלה שמוחזקת על ידי אחד מבני החבורה. גם תיאור אורך המרדף אינו מתיישב עם הגיונם של דברים, וכשנשאל המשיב 2 לענין זה השיב כי אחמד רץ במהירות ואילו הוא סובל מדלקת פרקים ולא יכול היה להדביק אותו (שורות 59-62 להודעתו). משנשאל מדוע אם כך נעדר רבע שעה מהמקום הוסיף בשלב מאוחר יותר בעדות כי הוא נעצר על ידי שני אנשים נוספים שדנו עימו בנוגע לפיצוי בגין החלון שנשבר (שורות 115-118 ושורות 155-158 להודעה).

על אף שספק אם ניתן לקבוע שהמשיב 2 ביצע את כל המעשים שייחסו לו עדי התביעה, בפרט לנוכח העובדה כי אכן קיימות לא מעט סתירות בדבריהם, נראה כי לנוכח העובדה שגרסתו התבררה ככל הנראה כשקרית, ולנוכח הסתירות הפנימיות שבה, ניתן לקבוע כי אף הוא היה שותף לתקיפה כנגד המתלונן. כאמור, איני משוכנע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה הנוגעת להחזקת הסכין. לענין עבירת האיומים, קיימות ראיות לכאורה בשל עדויות המתלונן וחבריו, על אף הסתירות הלכאוריות שביניהן.

ב"כ המשיב 2 טוען כי מחדלי החקירה מביאים למסקנה לפיה לא ניתן להסתמך על הגרסאות שנגבו, ולמצער יש לקבוע כי לנוכח מחדלי החקירה נגרם נזק ראייתי המביא למסקנה כי אילו נגבו עדויות נוספות היה בכך כדי להביא לאיון הראיות כנגד המשיב. דומה כי טענה זו עניינה בעיקרו של דבר להליך העיקרי, אולם בשלב זה של הדברים כל שניתן לומר הוא כי במקרים המתאימים, עשויים מחדלים חקירתיים להביא לכך שמארג הראיות כנגד חשוד או נאשם יראה כחלש יותר (ראו לדוגמא סקירה בבש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל , מיום 4.6.09). מכל מקום, העובדה שגרסת המשיב 2 לא נבדקה עד תום עשויה להתפרש בדרכים שונות, וספק בעיני אם ניתן להסיק ממחדל זה מסקנות שהן בהכרח לטובת המשיב 2.

המעשים המיוחסים לשני המשיבים גם יחד הם מעשים שהמסוכנות טבועה בהם. ממילא קיימת עילת מעצר במקרה זה. השאלה אינה אלא אם יש מקום לשקול שחרור בחלופה במקרים מעין אלה.

למשיב 1 מיוחסות עבירות הכוללות דקירה של המתלונן. הכלל הידוע מימים ימימה הוא כי בהעדר "נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים" (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל , מיום 22.4.94; ולאחר חוק המעצרים ראו גם בש"פ 8927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 12.11.09; בש"פ 9216/09 מדינת ישראל נ' טאהא, מיום 24.11.09). בית המשפט שב והדגיש את חומרתה של עבירת הסכינאות, ואת המסוכנות היתרה הנשקפת ממי שנוטל לידיו כלי חד במטרה לפגוע בחברו. גם במקרה זה נראה כי אף כפסע היה בין התוצאות של האירוע למעשה, לבין תוצאה קטלנית או תוצאה חמורה ביותר. לכך יש להוסיף כי עיון ברישום הפלילי של המשיב מעלה כי הוא הורשע בעבר בעבירה של תקיפה לבצע פשע על ידי שניים או יותר, בשנת 2008, והוא הורשע בשנת 2009 על עבירת אלימות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. דומה איפוא כי לא מדובר באירוע חד פעמי, ועל רקע כל זאת, איני סבור שחלופה כלשהי תסכון בעניינו של המשיב 1. לפיכך אני מורה על מעצרו עד לתום ההליכים.

העבירות המיוחסות למשיב 2 הן במדרג נמוך יותר, וגם עברו הפלילי שונה באופן ממשי למדי מזה של המשיב 1. לפיכך סבורני כי ניתן יהיה לשקול שחרור לחלופת מעצר מתאימה לאחר שיתקבל תסקיר מעצר בעניינו. תסקיר הוזמן אגב החלטתה של כב' השופטת זיסקינד ביום 9.7.10, וניתן לצפות כי תסקיר יומצא לבית המשפט עד לסוף השבוע.

לפיכך יתקיים דיון בעניינו של המשיב 2 ביום 25.7.10 בשעה 09:30 בפני שופט תורן, לאחר שיומצא תסקיר המעצר בעניינו של המשיב 2.

המשיב 2 יובא לדיון באמצעות השב"ס.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לשירות המבחן. אין צורך לזמן מתורגמן לשפה הערבית.