מדינת ישראל נ' מחאמיד

החלטה

מבוא:

לאחר עיון בבקשתו של המבקש לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, וכן בתגובת התביעה, הבקשה לביטול פסה"ד נדחית.

המקור הנורמטיבי לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם הינו בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), הקובע כי בית המשפט רשאי לבטלו "אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

ע"פ רע"פ 01 /9142 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד' נז' (6) 793, עמוד 803.

"אמות המידה המנחות את בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק-דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרדא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית-המשפט את בקשתו"

האם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות:

אין ספק שהמבקש ידע על מועד הדיון וניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפט ולקבל את יומו בבית המשפט.

אומנם הוצג אישור רפואי בפני בית המשפט, אך כאמור האישור הרפואי הינו מיום 04.07.11, ובו אישור רטרואקטיבי, על ביקור אצל רופא השינים ביום הדיון 28.06.11, דהינו אין מדובר באישור מחלה, גם אין מדובר בזמן מוגדר לביקור או בכלל לבעיה כלשהי שיכלה למנוע התיצבות ואין בית המשפט יכול לקבל זו כסיבה לאי התיצבות לדיון.

לטעמו של בית המשפט, מקום בו לא טרח הנאשם לכל הפחות לפנות בבקשה מבעוד מועד, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

לעניין זה, יש לציין את החלטת כבוד השופט אבן-ארי בע"פ 70618/00 סלמן נ' מ"י, בו נדחתה בקשה לביטול שפיטה בהעדר שהנאשם הציג אישור מחלה רטרואקטיבי.

למבקש, שלא התייצב לדיון, ולא הציג טעם מספיק להיעדר התייצבותו ולכך שלא טרח לבקש מראש רשות להיעדר, אין להלין אלא על עצמו וראה רע"א 418/85 (רוקינשטיין).

אשר על כן בית המשפט מוצא כי אין סיבה מוצדקת לאי התייצבות.

האם קיים עיוות דין:

לטעמו של בית המשפט, בקשת המבקש אינה מגלה נימוק לעניין עיוות דין.

עבירת נהיגה בניגוד להודעת איסור שימוש שנמסרה על רכב הנה עבירת אחריות קפידה - כאמור ע"פ החלטת כבוד השופטת מ' נאור ברע"פ 2929/04, מ"י נ' אוחנה. כך שטענת המבקש שלא קיבל את הודעת איסור השימוש אינה טענת הגנה שיכולה לסייע לו.

יתרה מכך,כבר נקבע בפסיקה שאין די בעצם הכפירה כדי להקים טענה של עיוות דין. לא כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין, וראה לעניין זה עפ"ת 19072-06-09, בענינו של חביבי נ' מ"י, כפי שאושר בבית המשפט העליון ברע"פ 8333/09, מפי כבוד השופט אדמונד לוי.

אוסיף כי בית המשפט שדן את המבקש העדרו הסתפק בפסילת המינימום וקנס מתון ואין ספק שלא לעיוות דין כ זה, כיוונו המחוקק והפסיקה.

סיכום:

לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם אין לאפשר ניצול זכות זו שלא לטובה. המבקש לא הראה כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או לאי הגשת בקשת דחיה מבעוד מועד. באי ביטול פסק הדין לא יגרם עיוות דין – סוף דבר הבקשה נידחית.