מדינת ישראל נ' מזרחי

החלטה

בפני בקשה לפסילת רשיונה של המשיבה עד תום ההליך המשפטי נגדה, וזאת מכוח סעיף 46 ב' לפק' התעבורה הקובע כי מי שהוגש נגדו כתב אישום בגין תאונה שגרמה למותו של אדם, ייפסל רשיונו כאמור.

יחד עם זאת, הליך הפסילה אינו אוטומטי ולנאשם הזכות לטעון ולהראות כי פסילתו אינה מוצדקת בנסיבות וכי המשך נהיגתו אינו מסכן את הציבור.

הבקשה הוגשה ביום 13.6, נקבעה לדיון ליום 2.7 ונדונה לבסוף ביום 12.7. במועד זה נאלץ הסנגור לעזוב את בית המשפט בטרם הופעת ב"כ המבקשת, לפיכך טענה המבקשת בקצרה והגישה את חומר החקירה, וב"כ המשיבה הגיש טיעוניו ביום 16.7. למבקשת ניתנה אפשרות להגיב על טיעוני ב"כ המשיבה אך היא וויתרה על זכות זו.

התאונה הרלוונטית התרחשה ביום 15.10.09. על פי כתב האישום נגרמה התאונה עקב אי מתן זכות קדימה בידי המשיבה בעת ביצוע פנייה שמאלה. על פי הנטען גרמה התנהגותה של המשיבה לתאונה בין רכבה לרכב מסוג רנו בו נהג המנוח שמעון בן חיים. כתוצאה מהתאונה החל הרנו להסתבסב, פגע ברכב צבאי שהגיע למקום ונדחף למעקה. כתוצאה מאירוע התאונה נהרג המנוח באופן מיידי ונוסעי הרכב הצבאי נפצעו.

טענתה העיקרית של המשיבה היא כי אין הצדקה לפסילת רשיונה כעת, כמעט שלוש שנים לאחר התאונה כאשר רשיונה הוחזר לה זה מכבר, בתום פסילה מנהלית בת שלושה חודשים, כך שלמעשה היא חזרה ונהגה 30 חודשים עד יום הגשת הבקשה.

כידוע ההלכה היא כי:

"שיהוי בהגשת כתב האישום ילמד לעתים על היעדר מסוכנות... כדי שבימ"ש ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בימ"ש הן בכך שלשיהוי הייתה, בנסיבות, הצדקה מיוחדת והן בכך שמסוכנות הנהג כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים".

(בש"פ 9437/11 איאד אבו סלוטה נ' מדינת ישראל).

ב"כ המשיבה הפנה בטיעוניו להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל שם התקבל עררו של אדם על החלטה קודמת לפסול רשיונו עד תום ההליכים, וזאת בעיקר עקב שיהוי של קרוב לשנתיים מסיום הפסילה המנהלית ועד הגשת הבקשה. בעניין ליפשיץ ציין בית המשפט העליון:

"העורר אכן עבר 54 עבירות תעבורתיות שונות במהלך תקופה בת כ-40 שנים שבה הוא בעל רישיון נהיגה ועד לאירוע נשוא כתב האישום, אך מדובר בעבירות של ברירת קנס, עבירות שהמחוקק רואה אותן כבעלות דרגת חומרה פחותה, והעורר אף שילם את הקנסות שהושתו עליו בגין עבירות אלה. למותר לציין, כי איני מקל ראש בעברו התעבורתי העשיר של העורר ובעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אשר חומרתה רבה, ואולם, אין להתעלם מהשיהוי הכבד המתבטא בכך שממועד סיום הפסילה המנהלית ועד להגשת כתב האישום נמנעה המשיבה מלבקש את הפסילה, כאשר בפרק זמן של שנה ותשעה חודשים בהם נהג העורר, לא נזקפה לחובתו ולו עבירה אחת. יש בכך, לטעמי, כדי להפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לעורר לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה ולהטות את הכף לטובתו".

דומה שדברים אלה נכונים במיוחד במקרה שבפניי. רשיונה של המשיבה נפסל מנהלית ביום 19.10.09 לתקופה של שלושה חודשים והוחזר לה בחודש ינואר 2010. לא רק שהמבקשת לא הזדרזה להגיש את הבקשה בתוך הפסילה המנהלית, בטרם חזרה המשיבה לנהוג, או לפחות בסמוך לאחר מכן, אלא שהבקשה הוגשה כאמור בחלוף 30 חודשים ממועד זה.

עיון בתיק החקירה מגלה כי דוח בוחן התאונות נחתם ביום 10.11.09, חוות דעתו של המומחה ד"ר שרון התקבלה בסמוך לאחר מכן ביום 26.11.09, ופעולות החקירה האחרונות בתיק הן מחודש דצמבר 2009. יש להניח כי העיכוב בהגשת כתב האישום והבקשה נבע מהעומס הרב על הגורמים המטפלים בתיק, אולם עם כל ההבנה לעומס זה, בוודאי שהדבר אינו יכול להתקבל כמוצדק.

בבקשה דומה שהוגשה בפניי לאחרונה, בפ"ת 5835-06-12, מצאתי כי החקירה התעכבה והושלמה רק כשלושה חודשים בטרם הגשת הבקשה. לפיכך לאחר שקילת כל הנסיבות מצאתי לנכון לקבל את הבקשה (על החלטה זו הוגש ערר אשר התקבל לגופו, תוך אזכור השיהוי כאחד הגורמים המצדיקים דחיית הבקשה – ע"ח 53732-07-12).

המבקשת טענה כי אין לתת לשיהוי משקל מכריע, אולם לא יכולה הייתה להציג החלטה המקבלת בקשה אשר הוגשה לאחר זמן כה רב ממועד התאונה, ואף לא הציגה נימוק של ממש אשר יכול לסתור את החזקה כי המבקשת עצמה לא ראתה את נהיגתה של המשיבה כמסוכנת לאורך התקופה.

בעניין ליפשיץ הנ"ל ציין בית המשפט את עברו התעבורתי של המשיב שם הכולל 54 עבירות ב – 40 שנות נהיגה וקבע כי למרות ריבוי העבירות, אין הצדקה לפסילת הרשיון. במקרה דנן מחזיקה המשיבה ברשיון נהיגה מאז שנת 1988, דהיינו 24 שנים, לחובתה 7 עבירות, והחמורה שבהן, אי ציות לרמזור, הינה משנת 96. יתרה מכך, 4 מהעבירות אינן עבירות נהיגה אלא עבירות אי החזקת רשיון או נהיגה בלא ביטוח. בוודאי שעברה קל מזה של מר ליפשיץ הנ"ל ואינו מקים חזקת מסוכנות.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. השיהוי הרב בהגשת הבקשה מקים חזקה כי המבקשת לא ראתה בנהיגת המשיבה כמסוכנת. המבקשת לא סתרה חזקה זו, לא הראתה נימוק של ממש לאי הגשת הבקשה זה מכבר ולא הצביעה על מסוכנות בעברה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ' אב תשע"ב, 08 אוגוסט 2012.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: