מדינת ישראל נ' מזרחי

החלטה

בפני בקשה למתן צו, על פי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב}, התשמ"ב - 1982, במסגרתה מבקשת ההגנה להתיר לה לעיין במסמך המצוי, לטענתה, בתיק החקירה ולצלמו.

לטענת ב"כ המבקש, במהלך אחד הדיונים, הוצג לעיונו, מתוך תיק החקירה, מסמך שנרשם על ידי ראש מדור תביעות לשעבר, הממוען אל ראש מדור תביעות באגף התנועה ועניינו השאלה אם יש מקום להמשיך בהליכים כנגד המבקש בתיק זה, לאור נסיבות ביצוע העבירה.

לשיטת ב"כ המבקש, מדובר במסמך שהנו חלק מחומר החקירה בתיק, יכול לסייע להגנתו של המבקש ולכן יש להעמידו לרשות ההגנה לעיון וצילום. לטענת ב"כ המבקש, בנסיבות בהן מדובר במי שצורך מריחואנה רפואית על פי היתר מהמדינה ובמקביל, מתירה לו הרשות המוסמכת להמשיך ולנהוג ברכב, קיימת חשיבות למסמך המבוקש, שכן הוא מייצג חוסר תמימות דעים במערכת התביעה עצמה באשר לקיומה של עבירה בנסיבות אלה.

ב"כ המשיבה מצידה ביקשה לדחות את הבקשה, ראשית בנימוק כי מסמך כאמור אינו מצוי בתיק והצהרת הסנגור לגבי קיומו לא לוותה בתצהיר כדין ושנית, בנימוק כי אין מדובר בחומר חקירה אלא בתרשומת פנימית, לגביה נקבע בפסיקה, במספר רב של החלטות, כי אינה בבחינת חומר חקירה שיש להעמידו לרשות ההגנה לעיון.

ב"כ המשיבה התייחסה למספר החלטות התומכות בעמדתה: בש"פ 6507/09 קצב נ' מ"י, בש"פ 1780/07 בניזרי נ' מ"י, בש"פ 3377/10 ובש"פ 3581/11 בר אושר נ' מ"י.

בנוסף, טענה ב"כ המשיבה כי לא תיתכן מחלוקת כי מדובר בעבירה, גם בנסיבות שתוארו לעיל, שכן על פי חוק, די בכך שתוצרי חילוף החומרים של הסם נמצאו בגופו של המבקש וכי על המבקש נאסר מפורשות לנהוג בסמוך לשימוש בסם.

דיון והכרעה

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, מייחס לו עבירה של נהיגה ברכב כאשר הוא שיכור ובגופו נמצאים סמים מסוכנים. כעולה מטיעוני ב"כ המבקש, עסקינן במי שצורך מריחואנה רפואית על פי היתר מיוחד, בשל מצבו הרפואי.

המסמך המבוקש, משקף, לכאורה - שכן לא הומצא לעיוני וכאמור, לטענת ב"כ המשיבה אינו קיים בתיק החקירה, את התלבטותה של ראש מדור תביעות לשעבר באשר לנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירה.

אקדים ואומר, כי נאמנים עלי דברי שני הצדדים – ב"כ המבקש הטוען כי ראה את המסמך וב"כ המשיבה הטוענת כי, כיום, המסמך אינו מצוי בתיק החקירה ובהנחה כי המסמך אכן היה מצוי בשלב זה או אחר בתיק החקירה, הרי שאין הוא יותר מתרשומת פנימית וחוות דעת של גורם אחד במדור תביעות באת"ן ת"א וככזה, אינו יכול לשקף את עמדת המשיבה.

אין מחלוקת בפסיקה כי התכתבויות וחוות דעת פנימיות, אינן בבחינת חומר חקירה, אלא אם ניתן לשכנע כי הם רלוונטיים לחקירה ולכתב האישום – ראה ספרו של כבוד הש' קדמי, "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, א', עמוד 997.

בבש"פ 3377/10 עדוי נ' מדינת ישראל, קבעה כבוד הש' ארבל :" זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה שבידי המדינה בנוגע לאישום נגדו מעוגנת בסעיף 74(א) לחסד"פ. זכות רחבה היא זו, הכרוכה בעבותות בזכות לחירות ובזכות להליך הוגן (בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.9.09) וההפניות שם). רוחבה משתרע אל מעבר ל"גרעין הקשה" של ראיות התביעה וכולל גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע" (בג"ץ 233/85 אל-הוזייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985). להלן: עניין אל-הוזייל; בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסמה, 15.9.05); בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633 (2003).

יחד עם זאת, כפי שהובהר כבר בפסיקה לא אחת, אין היקפה של זכות העיון אינסופי ומוחלט. "אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר חקירה" ראיות, שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (עניין אל-הוזייל, בעמ' 129).  המבחן החל בהקשר זה הוא מבחן הרלוונטיות של החומר לאישום. כך, לא ייחשבו כ"חומר חקירה" חומרים אשר בית המשפט סבור כי אינם אלא חלק מניסיון ספקולטיבי של ההגנה לאתר חומר שיסייע לנאשם בהגנתו (עניין אל-הוזייל, בעמ' 132). במילים אחרות, בית המשפט לא ייתן ידו למסע דיג ועל ההגנה להראות כי הבקשה לעיין באותו חומר מסוים נשענת על נקודת אחיזה ממשית (בג"ץ 620/02 הנ"ל, בעמ' 635)".

בבש"פ 7553/10 בר אושר נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' מלצר :" בפסיקה הובהר, עם זאת, כי לפרשנות המרחיבה של המושג "חומר חקירה" יש מגבלות, והיא צריכה לעמוד במבחן השכל הישר. נקבע כי אין לכלול במונח "חומר חקירה" ראיות, או חומר שהרלבנטיות שלהם לאישום הפלילי – רחוקה ושולית (ראו: בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985)). אחד מסוגי החומרים, אשר נקבע בפסיקה כי יבואו ככלל בגדר החריג לעיקרון הגילוי, הן "תרשומות פנימית" של רשויות החקירה והתביעה. מסמכים פנימיים אלה – דוגמת: סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח הראיות ודיונים פנימיים של רשויות החקירה והתביעה – לא ייחשבו ברגיל ל"חומר חקירה", ולא יהיו כפופים לחובת גילוי ולזכות העיון (ראו: בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224 (1997); בש"פ 5989/01 מדינת ישראל נ' פרג ([פורסם בנבו], 27.8.2001); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס ([פורסם בנבו], 31.1.2002)). הטעם לחריג זה הוא החשש כי חשיפת אותם מסמכים הכלולים בקטגוריה המכונה: "תרשומת פנימית" תפגע, למעלה מן הדרוש, בסדרי עבודתן של רשויות החקירה והתביעה, וביכולתן לערוך תרשומות כאלו".

עוד קבע כבוד הש' מלצר: "בפסיקה נקבע עוד כי המונח "תרשומת פנימית" כולל סוגי מסמכים וראיות שונים ואין מדובר בהכרח ברשימה סגורה. האבחנה העיקרית שיש לערוך כאשר מתעוררת שאלה מסוג זה שלפנינו היא האם מדובר ראיות עצמאיות שהושגו בדרך כזו או אחרת במסגרת חקירת המשטרה, או שמא מדובר בסיכומים ותרשומות פנימיים של גורמי החקירה והתביעה, שיש בהם ניתוח או הסקת מסקנות על בסיס חומר הראיות הגולמי (ראו למשל: בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.7.2005)".

איני סבורה כי המסמך אותו מבקשת ההגנה מהווה ראיה עצמאית המצויה, אם בכלל, ברשות המשיבה, אלא עסקינן בתרשומת פנימית במובן המובהק של המונח ולכן, חלה ההלכה לפיה אין המשיבה נדרשת להעמידה לעיון המבקש.

לא שוכנעתי ברלוונטיות של המסמך המבוקש להגנתו של המבקש, שכן לא תיתכן מחלוקת כי למסמך זה, נחרץ ככל שיהיה, לא יכולה להיות כל השפעה על עצם הרשעתו או זיכויו של המבקש מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ב, 30 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.