מדינת ישראל נ' מזרחי ואח'

בפני

שופט שמעון שטיין

הכרעת דין לנאשם מס' 1

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.2.08 בשעה 13:30 לערך, בכניסה לחניון אגד, תקפו הנאשמים בצוותא חדא נהג אוטובוס, הוא המתלונן, זאת לאחר שלטענתם ביצע המתלונן פניית פרסה מסוכנת. הנאשמים, כך נטען, תקפו את המתלונן בכל חלקי גופו, בכך שהנאשם 1 (להלן: "הנאשם") אחז בגרונו של המתלונן, והנאשם 2 בעט בו בכל חלקי גופו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן סימני אודם וחבלה בצוואר והוא פנה לקבל טיפול רפואי.

ביום 2.5.11 הודה הנאשם 2 בעובדות כתב האישום, הורשע אולם טרם נגזר דינו.

יצוין עוד, כי בפתח פרשת ההוכחות ביקש התובע להזהיר הנאשם לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") באשר לעבירה של הסגת גבול פלילית לאוטובוס, זאת, לטענתו, כפי העולה מעובדות כתב האישום.

ראיות התביעה

עדות המתלונן- ערן רחמים:

תרחיש האירוע מנקודת מבטו של המתלונן הינו כדלקמן:

המתלונן משמש כנהג אוטובוס מזה כ- 4 שנים.

ביום האירוע, יום שישי בשבוע, לאחר שהגיע יום עבודתו לקיצו, הגיע עם האוטובוס, אותו נהג במהלך יום עבודתו, לחניון אגד על מנת להחנותו שם. עת פנה שמאלה לכיוון החניון, הגיח מולו רכב הנאשמים, נהוג בידי הנאשם כשנאשם 2 יושב לצידו. הנאשם נאלץ לבלום את רכבו בפתאומיות, והחל בולש אחר המתלונן, יחד עם הנאשם 2, לחניון האוטובוסים.

לאחר שהחנה המתלונן את האוטובוס, עלו עליו הנאשמים דרך הדלת הקדמית, והנאשם החל מתקדם לכיוונו תוך שהוא שואל מדוע "חתך אותו" בכביש. המתלונן ביקש את הנאשמים לצאת מהאוטובוס ומשסבר כי השניים חפצים בתקיפתו, הרים ידיו על מנת להגן על עצמו מפניהם. או אז, החלו הנאשמים תוקפים אותו בצוותא, כשהנאשם מכה אותו בפנים ונאשם 2 בועט בו בכל חלקי גופו. הואיל ובשלב כלשהו זיהה הנאשם את המתלונן מהיכרות קודמת בין השניים, חדלו הנאשמים מהכות את המתלונן ועזבו את האוטובוס.

המתלונן הטעים, כי הנאשם היכהו באזור הפנים, ובעיקר חנק אותו בשתי ידיו, בעוד שהנאשם 2 היכהו בבעיטות בכל חלקי גופו.

מספר חודשים לאחר האירוע, הגיעו לבית המתלונן הנאשם ואביו, המתגוררים בשכנות למתלונן, על מנת לבקשת את מחילתו בגין האירוע כאמור. המתלונן נמנע אותה עת מאינטראקציה עימם. לאחרונה, בלחץ אביו ובהשפעתו, הגיע המתלונן עצמו לתחנת המשטרה על מנת להודיע על "סולחה" בין הצדדים. כפי גרסתו, החתימה על מכתב ה"סולחה", אשר נוסח על ידי שוטרת בתחנת המשטרה, כמו גם הגשת התלונה מלכתחילה, נעשו מתוך לחצים אשר הפעיל עליו אביו, ולא מיוזמתו הוא.

ראיות ההגנה

עדות הנאשם

השתלשלות העניינים ביום האירוע כפי גרסת הנאשם הינה כדלקמן:

ביום שישי, כשעתיים עובר לכניסת השבת, נהג ברכבו לכיוון שכונת הר נוף במהירותך של 60 קמ"ש לערך, כשלצידו חברו, ניסים, הוא הנאשם 2. אוטובוס, נהוג בידי המתלונן, ביצע פנייה שמאלה מבלי לאותת ואילצו לבלום בלימת חירום. נוכח כך התמלא הנאשם חימה, יצא מרכבו ועלה על האוטובוס מנת לתור אחר המתלונן ולהוכיחו על טעותו. הנאשם הבחין במתלונן כשידיו מושטות קדימה, ומשסבר כי הלה מתכנן לתוקפו, תפס את המתלונן ודחף אותו לכיוון החלון, זאת על מנת להגן על עצמו מפניו. משזיהה את המתלונן אמר לו כי אין הוא מעוניין להרביץ לו, ולאחר מכן ירד מהאוטובוס. בערבו של אותו היום הגיע אבי המתלונן בגפו לבית הנאשם והחל צועק נוכח מעשי הנאשם כלפי בנו. לאחר שעזב את בית הנאשם, ולאחר שהנאשם סיפר להוריו את אשר אירע, ביקש אבי הנאשם, המכיר את המתלונן ואביו מבית הכנסת ונוכח קשר משפחתי רחוק, כי הנאשם ילך להתנצל בפני המתלונן אודות אירועי אותו היום. הנאשם עשה כדברי אביו, הלך לבית המתלונן והתנצל בפניו. לדידו, באותו המעמד אמר לו המתלונן כי הוא מעוניין שהנאשם 2 ייענש על מעשיו.

הנאשם ציין בעדותו כי לא הבחין במעשי התקיפה שביצע הנאשם 2, וכי הלה לא הבחין בנאשם 2 באוטובוס בשלב בו היה מגע פיזי בין הנאשם לבין המתלונן.