מדינת ישראל נ' מוראר

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 (א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה") וזאת בנסיבות בהן ביום 17/04/08 בסביבות השעה 23:50 הסיע הנאשם ברכבו שוהה בלתי חוקי בכביש 443.

במסגרת הסדר הטיעון הצהירה המאשימה כי עתירתה לעונש הנה מאסר שיכול וירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה, קנס ופסילה.

לעומת זאת מבקש הסנגור שמייצג את הנאשם עתה, להסתפק במאסר צופה פני עתיד. כמו כן מצטרף לעתירת ב"כ הנאשם הקודם ודהיינו מפנה לכך שהנאשם ריצה עונש מאסר בעבודות שירות בגין שני תיקים דומים וכי יש להמנע מלהשית על הנאשם קנס בשל מצבו הסוציו אקונומי הקשה ולאור ניסיונות הנאשם להשתקם אחרי תקופת מאסר בעבודות שירות.

בטרם אגזור את דינו של הנאשם אמנה את השיקולים המחמירים והמקלים בעניינו:

בית המשפט העליון עמד לאחרונה על ההלכות הנוגעות לעבירות על חוק הכניסה ברע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ מדינת ישראל תק – על 2009 (2), 1255. בדיון זה עמד כבוד השופט רובינשטיין על ההחמרה הנדרשת בעניינם של המסיעים, המלינים והמעסיקים שהם בבחינת "חוטאים ומחטיאים את הרבים" וכך אומר שם כבוד השופט רובינשטיין:

ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769. מפי השופט טירקל נדונה שם רמת הענישה הראויה, והוכרע כי דחק העתים והמציאות הבטחונית הקשה (ב-2001) מצדיקה לגזור על הללו עונשי מאסר בפועל (עמ' 775): "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים...". ואולם, ברבות הימים היה צורך לשוב ולהידרש לנושא ולפרש את הלכת ח'טיב, כדי להסביר כי מחד גיסא החומרה על מכונה ועל תוצאותיה, ומאידך גיסא מתחייבת בדיקת הנסיבות האינדיבידואליות. כך ברע"פ 7544/05 שאולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכך ובמיוחד ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (מפי המישנה לנשיא חשין). באותו עניין נאמר, מזה, כי שיקולי החומרה הכרוכים בטרור ובצורך בהרתעה בעינם עומדים; אך מזה, כי היישום צריך להיעשות בכל מקרה לגופו. בסיכום נאמר (פסקה 16 המוכתרת "כללם של דברים"): "על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים משיטחי האזור לישראל. נבהיר עם זאת, כי המדיניות אינה מכתיבה עונש מאסר - כפי שהילכת ח'טיב פורשה בידי מיקצת בתי-משפט - וכי בתי-המשפט יגזרו עונש על עבריינים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו ובהתאם לטעמים ולתכליות של מדיניות הענישה שנקבעה. התביעה הכללית, מצידה, תעשה כמיטבה להציג לפני בתי-המשפט מדיניות אכיפה אחידה, ובתי המשפט יעשו, כמובן, כחוכמתם". אוסיף את קולי לגישה המחמירה כלפי מסיעים, מלינים ומעסיקים, שהם על פי רוב ישראלים העוברים על החוק לשם בצע כסף, ולא למען פת לחם".

כאמור ככל שקיימת חשיבות למניעת כניסת תושבים זרים לישראל, הרי שחשיבות מניעת הסעתם גדולה פי כמה. כך ראה זאת גם המחוקק בקוצבו כפל ענישה לעבירות הלנה, העסקה והסעה שלא כדין (ראו סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל אל מול עבירות הכניסה והשהייה (ראו סעיף 12 לחוק הנ"ל) ולא בכדי.

באשר לשיקולים שיש לשקול בעת גזירת הדין בעבירת הסעה (להבדיל מעבירות השהייה הבלתי חוקית) מציין כבוד השופט רובינשטין בפרשת פארגין:

"...המסיעים, המלינים והמעסיקים את השוהים הבלתי חוקיים... חוטאים הם ומחטיאים את הרבים, ומכאן גישת המחוקק שהחמירה עמהם, וכך גם בתי המשפט..."

 כידוע כל מקרה נדון לגופו ובבוא ביהמ"ש לגזור דינו של הנאשם עליו לראות לנגד עיניו את הנסיבות הספציפיות, בתוך כך יש לבחון גם את מידת החומרה של המקרה הנתון לפי נסיבותיו לענין זה ראו האמור ברע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם נ' מ"י:

"בצוק העיתים יש להשתדל ולגזור על מי שעוברים ... עבירות הקשורות בחוק הכניסה בישראל ובשוהים בלתי חוקיים מן הרשות הפלסטינית – מאסר בפועל; והוא, כמובן, בכפיפות לנסיבותיו האישיות של העבריין".

תוך שביהמ"ש העליון הבהיר באותה הלכה באשר לצורך להמשיך במדיניות המחמירה שנועדה להרתיע בפני בצוע עבירות על חוק הכניסה חידד גם את ההלכה לפיה יש להידרש בכל מקרה לנסיבות הספציפיות ובכלל זה הנסיבות האופפות את בצוע העבירה וכך אומר שם בית המשפט העליון:

"ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה -לסיכון ביטחון הציבור - כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה, וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא מישקלם של טעמי הזכות."

נוסף לכך לחובתו של הנאשם 2 הרשעות קודמות בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל, בגין עבירות הסעה והעסקה. יש בעברו כדי לקרבו לליבת ההלכה- נוכח היותו רצידיוויסט.

מנגד עומדים לזכותו של הנאשם השיקולים המקלים הבאים:

לקחתי בחשבון את הודיית הנאשם אשר חסכה זמן יקר מעם הציבור וכן העדת 4 עדי תביעה כמו כן את חרטתו ורצונו להשתקם.

בנוסף ערה אני לטענות ההגנה לפיהן בעבר אוחדו שני תיקים של הנאשם בגין עבירות מספטמבר 2006 וממאי 2007 וכי לכאורה בשגגה לא צורף התיק שבפני (על פי טענות ב"כ הנאשם הקודם) או כי הנאשם שגה לחשוב כי התיק צורף. ראו לעניין זה דברי עו"ד סואלחי בדיון מיום 04/11/10: "בהקשר הזה חשוב לציין שכנגד הנאשם היו תלויים ועומדים תיקים אחרים בבית משפט השלום בירושלים, אז הנאשם הודה, צירף תיקים וסבר שגם התיק הזה נמצא במכלול התיקים שצורפו. מחמת טעות ולאחר שהשתחרר מהכלא גילה שישנו תיק נוסף, זה התיק שלפנינו. הוא השתחרר ב-3.1.10". במועד שנקבע לשימוע גזר הדין (30/03/11) ביקש הסנגור לצרף העתק החלטת כבוד השופטת שלו-גרטל (בית משפט השלום ירושלים) הדוחה את בקשת הסנגור לתיקון פרוטוקול וצירוף התיק הנוכחי (נ/1). בהחלטה נקבע בהאי לישנא: "המבקש הגיש באמצעות סנגורו בקשה שכותרתה 'בקשה לתיקון פרוטוקול ולצירוף תיק נוסף לתיק שבמסגרתו נדון המבקש בתיק זה'... הבקשה הוגשה 8 חודשים לאחר גזר הדין, ולמרות שהיה ראוי לדחותה על הסף, קבעתי דיון והיא נדונה ביום 08/12/09 במעמד הצדדים". עולה לכאורה כי טענות ההגנה אינן מתיישבות זו עם זו אולם כך או אחרת לקחתי בחשבון את העובדה שהנאשם ריצה מאסר של חודשיים וחצי בגין אותם תיקים וכי אכן הוגשה בקשה כאמור.

כמו כן לקחתי בחשבון את הנסיבות האישיות, המשפחתיות והכלכליות וכן הטענה בדבר פגיעה קשה במשלח ידו של הנאשם המשמש כנגר והעובדה כי מדובר במפרנס יחיד למשפחתה שבה 5 ילדים בני 5-13 וכי לפתחו רובצים חובות רבים (כעולה ממצורפי ההגנה).

התייחסתי לנסיבות העבירה ולטענת ההגנה לפיה המוסע הוסע מספר דקות בלבד בדרכו מזרחה ליישובו באזור כביש 443 מקום המקורב לגבעת זאב ודהיינו מטרת הסעתו היתה הרחקתו מגבולות הארץ.