מדינת ישראל נ' מוסלי(עציר)

החלטה

האם הרשעת אסיר בהליך משמעתי בביצוע "עבירת בית סוהר" מונעת העמדתו לדין פלילי בגין אותו מעשה, והאם אמצעי המשמעת שהוטלו מונעים ענישה פלילית. אלו השאלות העומדות להכרעתי בהחלטה זו.

נגד הנאשם, אסיר המרצה את עונשו בבית סוהר השרון, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 13.9.2011 סמוך לשעה 8:10 עדכן מפקד אגף ההפרדה מישר אייל בוודיר את הנאשם כי אביו לא יוכל לבקרו בביקורים פתוחים, נוכח העובדה כי האב הוא אסיר לשעבר. בתגובה החל הנאשם משתולל, מגדף ומאיים בצעקות ובהתנהגותו על מפקד האגף בפגיעה שלא כדין בו ובאמו, באומרו לו – "בן זונה אתה ומנהל בית הסוהר, אני אזיין את אמא שלך, בוא נראה אותך גבר נכנס לחצר, ארבעים סוהרים מזיינים את אשתך", תוך שהוא יורק עליו.

ביום האירוע עצמו, 13.9.2011, הועמד הנאשם לדין משמעתי בבית סוהר השרון. בפירוט העובדות של גיליון ההאשמה נרשם כי מפקד האגף דיווח לאסיר שלא אושר ביקור פתוח לאביו. האסיר החל לקלל וירק על מפקד האגף, וכן איים ש"יראה לו מה זה". במקום בו רושמים את דברי האסיר נרשם – "אני כן קיללתי את מפקד האגף ומפקד בית הסוהר". נוכח דברי האסיר קבע קצין השיפוט שאין צורך בעדים. הוא הרשיע את האסיר בהפרת הסדר והמשמעת, בכך שקילל את מפקד האגף ומפקד בית הסוהר. הנאשם טען לעניין העונש ולאחר מכן גזר אליו קצין השיפוט קנס בסך 200 ₪ ושבעה ימי בידוד.

ב"כ הנאשם, עו"ד נודל, טען, תחילה בישיבה בהליך המעצר (מ"ת 2661-10-11) ביום 8.12.2011 ובהמשך במסגרת ההליך העיקרי, טענה מקדמית בדבר סיכון כפול. לטענת ב"כ הנאשם, כיוון שהנאשם כבר הורשע בגין אותו מעשה בדין משמעתי בבית הסוהר, ונדון לעונש של שבעה ימי בידוד, הועמד הנאשם ב"סיכון כפול", ולכן יש להורות על מחיקת כתב האישום שהוגש נגדו לבית משפט זה. לחלופין ביקש הסנגור לקבוע כי לא ניתן להעניש את הנאשם פעמיים – כאמור בסעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן – פקודת בתי הסוהר). לדבריו, המדינה צריכה הייתה לבחור האם לשפוט את הנאשם משמעתית או בבית משפט פלילי.

ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ 7212/01 מדינת ישראל נ' צ'רלי רווח ואח', לא פורסם (2002) בו ערך בית המשפט, לטענת הסנגור, הבחנה בין דין משמעתי לדין מנהלי, במובן זה שניתן לשפוט אסיר שנשללו ממנו טובות הנאה בדין מנהלי, אך אי אפשר לשפוט פעם נוספת אסיר שהועמד לדין משמעתי ונגזר דינו.

עוד נטען על ידי הסנגור כי סמכויות הענישה של קצין השיפוט ששפט את הנאשם הן רחבות ביותר, ובסמכותו אף לעצור שחרורו של אסיר למשך 21 יום. סמכויות רחבות אלה, כך נטען, דומות לסמכויות הענישה של בית המשפט, והדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך שלא ניתן להעמיד את האסיר לדין פעמיים בגין אותו מעשה.

ב"כ המאשימה, עו"ד קייסי, השיב לטענת הנאשם וטען כי דין משמעתי לו כפוף אסיר לפי פקודת בתי הסוהר אינו מקים מחסום מפני העמדת האסיר לדין פלילי בגין מעשיו. לדברי התובע, פסק הדין אליו הפנה הסנגור אינו תומך בטענתו ואינו יוצר הבחנה בין סוגי ההליכים המשמעתיים בבית הסוהר.

זאת ועוד, המאשימה סבורה כי לדין המשמעתי לו כפופים אסירים תכלית שונה מתכליות הענישה. ההליך המשמעתי תפקידו לשמור על הסדר והמשמעת בין כותלי הכלא, באופן שיבטיח ביטחון ושגרת חיים תקינה לאסירים ולסוהרים. ההליך המשמעתי נועד להגיב מיידית על פגיעה בסדר ובמשמעת, בניגוד להליך הפלילי שנועד לטפל בדיעבד ולאחר זמן במי שמבצע עבירות.

לטענת התובע, ניתן גם ניתן להעניש את הנאשם פעם נוספת בגין אותו מעשה, והוראות פקודת בתי הסוהר אינן מונעות זאת.

דיון והכרעה

במהותה, טענת הנאשם היא טענת "כבר הורשעתי" ולא טענת "סיכון כפול". הנאשם לא עמד בסיכון של הרשעה, אלא הורשע בדין משמעתי שקדם להגשת כתב האישום נגדו.

סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד [2, 218]5.אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה", לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה.

אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד [2, 218]

הכלל לפיו אין דנים אדם פעמיים על אותו מעשה הוא כלל ותיק במשפטנו. יסודו בתורת מעשה בית דין ובשיקולי צדק.

הרשעה קודמת חייבת להיות במסגרת הליך שהסתיים בפסק דין תקף. "הליך" שאיננו דיון באישום אינו הליך שהסתיים ב"פסק דין", ועל כן דין משמעתי וענישה מינהלית יוכלו לשמש מחסום בפני הגשת אישום פלילי רק אם החוק הקובע אותם מחייב מסקנה כזאת (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ט-2009, חלק שני, 1303).

בית המשפט העליון קבע לפני שנות דור ויותר כי, ככלל, הליכים משמעתיים אינם מהווים מחסום בפני הליך פלילי, בשל השוני במטרות ההליכים, בטיבם ובתוצאותיהם [בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856 (1957); ע"א 74/69 פלוני נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד כג(2) 421 (1969); על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(4) 55 (2004)].

המחוקק הלך בדרך זו שהתווה בית המשפט, וברבים מן החיקוקים העוסקים בדין משמעתי נקבעו הוראות מפורשות המבהירות כי דין משמעתי אינו מהווה מחסום בפני העמדה לדין פלילי: כך, למשל, בסעיף 80 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 נקבע שדיון משמעתי אינו יכול לבטל דיון בפלילים בשל אותו מעשה או מחדל. וכך, בסעיף 171(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, נאמר כי אין רואים פסק דין משמעתי כמעשה בית דין לגבי בית דין צבאי או כל בית משפט אחר (אם כי בעניינם של חיילים שנדונו בהליך משמעתי נקבע גם שלא ניתן יהיה להביאם לדין לפני בית משפט אחר אלא בהסכמת פרקליט המדינה). וכך, בסעיף 11 לחוק המשטרה, התשס"ו-2006, נקבע שאחריותו של שוטר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה.