מדינת ישראל נ' מוכעבל

הכרעת דין

הנאשם הודה בביצוע עבירה לפי סעיף 89 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986. על פי כתב האישום, עבד הנאשם ברשות הדואר, באזור בנה ביתך ליד הכפר ג'ואריש בעיר רמלה, כמחלק דואר. במהלך יום עבודתו, שרף הנאשם דברי דואר שהיו ממוענים לתושבי אזור החלוקה שלו.

ביום 26.1.2010 באו הצדדים כדי הסכמה דיוניתבמסגרתה הודה הנאשם במיוחס לו אך בטרם הרשעה נשלח לקבלת תסקיר שירות המבחן, על מנת שתיבחן שאלת אי ההרשעבה..

ביום 25.5.2010 נערך לנאשם תסקיר מבחן, ומחמת צנעת הפרט לא אפרט את האמור בו. אומר רק כי בסיכומו של התסקיר המליץ שירות המבחן לסיים את ההליך ללא הרשעת הנאשם בדין, "על מנת שלא לפגוע בסיכוייו התעסוקתיים והלימודיים בהמשך דרכו כשלהערכתנו צו של של"צ יהווה עבורו עונש חינוכי והרתעתי".

המאשימה עותרת להרשיע את הנאשם ולהשית עליו מאסר בפועל שיכול וירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס כספי.

ההגנה מבקשת לאמץ את המלצת שירות המבחן ומציינת כי עסקינן במי שעברו נקי . בעת ביצוע העבירה, עבד הנאשם בשתי עבודות – אחת בדואר ואחת כמלצר, כדי לעזור בפרנסת משפחתו. הנאשם היה עובד חדש ובתום יום העבודה הוא נקלע למצוקה כשנוכח שלא הספיק לחלק את כל דברי הדואר וכבר הגיעה השעה שהיה עליו להגיע לעבודתו השנייה.

עוד טוענת ההגנה כי משהבין הנאשם את חומרת מעשהו, הוא ביקש לסיים את העבודה בדואר, עוד בטרם החל ההליך הפלילי בעניינו.

שקלתי את נסיבות העניין וטיעוני באי כוח הצדדים. אומר כבר עתה כי לא מצאתי להעתר לבקשת ההגנה לפיה יש לסיים את ההליך ללא הרשעה.

ערה אני להמלצת שירות המבחן באשר לסיום ההליך ללא הרשעה.

עם זאת , הלכה היא כי בית המשפט אינו מחויב להמלצת שירות המבחן. עמד על כך לאחרונה כב' השופט הנדל בע"פ 5388/09 מדינת ישראל נ' פלוני (9.11.2009), והדברים יפים לענייננו אף מקל וחומר, באשר שם דובר בנאשם שהוא קטין:

"כבודו של התסקיר במקומו מונח - ומקומו הוא מכובד. עם זאת, בית המשפט אינו חייב להצדיק באופן מיוחד מדוע המלצת שירות המבחן אינה מקובלת עליו. לטעמי, גישה אחרת עשויה, שלא במתכוון, להפוך את הגורם הממליץ לגורם התוחם, ולו לכאורה, את שיקול הדעת של הגורם המחליט".  

לנגד עיניו של שירות המבחן עומדים היבטים שיקומיים, אולם תפקידו של בית המשפט ליתן דעתו למכלול השיקולים של ההליך הפלילי. בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום להימנע מהרשעה בדין, עליו לאזן בין אינטרס הצבור מחד גיסא - לפיו על נאשם שביצע עבירה לצאת מלפני בית המשפט עם תג הרשעה בין היתר מטעמי גמול, הרתעה, חינוך, שוויון בפני החוק ומדיניות ענישה אחידה ככל האפשר, ובין אינטרס הנאשם מאידך גיסא - שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה.

הכלל הוא כי מקום בו מודה הנאשם בביצוע עבירה, ירשיעו בית המשפט. חריגה מכלל זה, תיעשה במשורה, ורק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין ובין חומרתה של העבירה, כי אז ישתמש בית המשפט בסמכותו וימנע מהרשעה (ראו לעניין זה ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על, 737 (3) 85 (1985), בפסקה 2 להחלטתו של כב' הנשיא שמגר; וכן ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997), בפסקות 7-6 לפסק דינה של כב' השופטת דורנר).

על טיבה של מלאכת האיזון דלעיל עמד ביהמ"ש בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685 (2000), בפסקה 7(א) לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה:

"משמתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל... הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של שעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט מביצועה - גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט - הנאשם... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך - כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ההדגשה אינה במקור - נ.ד.).

עוד ראו, דברי כב' השופט לוי בע"פ  9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (23.7.2009), בפסקה 7 לפסק דינו:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק... נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות". (ההדגשה אינה במקור - נ.ד.).

אם כן, במסגרת השיקולים הנוגעים לאינטרס הנאשם, יש שבית המשפט שוקל את החשש מפגיעה בעתידו הלימודי או המקצועי של נאשם. אפשר ששיקול זה יביא את בית המשפט לכדי הימנעות מהרשעה ואפשר שהאינטרס הציבורי יגבר גם על חשש זה. לכל מקרה נסיבותיו הפרטיות ולפיהן יישק דבר.

ומן הכלל אל הפרט - אכן, עסקינן בנאשם אשר הביע חרטה על מעשיו ועברו נקי. מטבע הדברים, הכתמתו בהרשעה, ככל מורשע אחר, עלולה לפגוע במישורים שונים בחייו. שמתי ליבי גם לנסיבותיו הפרטיות של הנאשם כפי ביטוין בתסקיר. אך כל אלה, אין די בהם כדי להוות משקולת מאזנת לחומרת העבירה עד כדי שיצא הנאשם מלפני בית המשפט ללא תג של הרשעה וללא ענישה הולמת. לנסיבות אלה שמור מקום כשיקולים לקולא בגזירת עונשו של הנאשם, אך אין בהן כדי להביאני להימנעות מהרשעתו. את תוצאות מעשיו, הן במישור האישי והן במישור המשפחתי, הנאשם צריך ויכול היה לצפות בעת עשייתם.