מדינת ישראל נ' מוחתסב

הכרעת דין

אני מזכה מחמת הספק את הנאשם בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה ומרשיעה אותו ביתר העבירות המנויות בכתב האישום כמפורט להלן

מבוא

ביום 18/6/11 סמוך לשעה 21:30 בדרך בר לב בירושלים לא שמר נהג פולקסווגן מ.ר. 70-388-18 מרחק מספיק מרכב מסוג אאודי נהוג על ידי כהן אורן שנסע לפניו, ופגע בו מאחור. בעקבות הפגיעה נהדף האאודי לפנים והתרחשה תאונת שרשרת, בה היו מעורבים שני רכבים נוספים שנסעו לפני האאודי: האחד של ייטב מידן והשני של גב' היבא סלאח.

מהעדויות והראיות שהוצגו בפני, אין מחלוקת כי נהג הפולקסווגן אשם בתאונה. הנהג ברח מהמקום ולא מסר פרטיו. ייטב מידן מסר בהודעתו תיאור חיצוני כדלקמן: "1.80 מטר לבש חולצה לבנה וצבע העור שלו כהה. ולבש מכנסיים גינס בצבע כחול. היה לו חזות מזרחית ונראה לי שהוא ערבי. והיה לו שיער קצר בצבע שחור והיה רזה" (נ/8 ש' 11-13).

המאשימה הגישה כתב אישום כנגד הבעלים הרשום של הפולקסווגן (בן 20, דומה לתיאור שמסר ייטב מידן), בנוסף לרכב לא היה פוליסת ביטוח חובה.

האישום

הנאשם הואשם באי שמירת מרחק – עבירה על תקנה 39 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, נהיגה בחוסר זהירות – עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, גרימת תאונה – עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף – עבירה על סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, נהיגה ללא ביטוח – עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי[נוסח חדש] תש"ל-1970, אי מסירת פרטים – עבירה על תקנה 144 (א)(3) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 והפקרה אחרי פגיעה – עבירה על סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה בהקשר עם תקנה 144(א)(1) לתקנות.

תשובת הנאשם

הנאשם הכחיש מעורבותו בתאונה וטען כי היה בביתו בעת שהרכב נגנב.

בישיבת ההקראה אמר: "יש לי 100 אנשים כל הכפר שיודעים להגיד שהייתי בבית ולא נהגתי" (פרוטוקול בכתב יד מיום 8/11/12). מיותר לציין כי איש מבין אנשי הכפר לא התייצב להעיד.

הדין הנוהג

סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה תשכ"א – 1961 קובע כדלקמן:

(א)"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה, או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

(ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק .

(ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם".

"עינינו הרואות, לשון הסעיף ברורה וחד משמעית, אין זה מספיק שהנאשם יוכיח שלא הוא שנהג ברכב, אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב, או למי מסר את החזקה ברכב, או להוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" (עפ"ת(ים) 34663-09-10 צמח נ' מדינת ישראל מיום 15/11/10).

משמעותה של הפעלת חזקת הבעלות המפורטת בסעיף 27ב לפקודת התעבורה היא כי נטל ההוכחה עובר מן התביעה אל הנאשם. יחד עם זאת, לא מדובר בהוכחה מעל לספק סביר, כי אם בהרמת נטל הראיה על פי מאזן הסתברויות, כפי שמוסבר בספרו של המלומד י' קדמי, בספרו על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1674:

"כאמור מידת הוכחה זו, היא המידה שבה צריך לעמוד הנאשם באותם המקרים שבהם הוא נושא בנטל השכנוע, לאמור: כאשר הוא מבקש להוכיח היפוכה של חזקה שבחוק שעומדת לחובתו או במקרים שבהם הוא מבקש להסתייע בהגנה, שהוכחתה עליו מכוח לשון מפורשת של החוק. במקרים אלה, אם כוחן של הראיות אינו מאפשר הכרעה על פי "מאזן ההסתברות" לטובת גרסת הנאשם, ומשקלן ההוכחתי מצטמצם להעלאת ספק בלבד – שמא גרסת הנאשם היא הנכונה – לא יצא הנאשם ידי חובתו: באשר כל שעלה בידו הוא – להקים "ספק", וזה אינו מספיק כאשר הוא הנושא ב"נטל השכנוע".

האם הנאשם הרים הנטל להוכיח שרכבו נגנב