מדינת ישראל נ' מוחסן

החלטה

בפניי בקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר המבקש ביום 15/5/10.

המבקש זומן כדין למשפטו, לא התייצב ולכן נשפט בהעדרו. בבקשה נטען, כי המבקש לא ידע על זימנו למשפט. לגופו של עניין, נטען כי למבקש הגנה טובה מפני האישום הואיל ורף השכרות הוא 400 מק"ג ואילו בגופו היו 310 מק"ג, כנקוב בכתב האישום, ולכן כמות האלכוהול שבגופו היתה "בתחום הכמות המותרת".

יצוין, לשלמות התמונה, כי הבקשה הראשונה לביטול פס"ד הוגשה לפני כשלוש שנים, ביום 12/12/2010. ביהמ"ש הורה למבקש להפקיד את רישיונו בטרם ידון בבקשה. המבקש לא ציית להוראה זו והמשיך לאחוז ברשיונו. היום, שלוש שנים לאחר מכן, שב ופנה המבקש לביהמ"ש וחזר על בקשתו, תוך שהסנגור מציין בהודעה האחרונה כי העיכוב בהפקדת הרישיון נבע "מחילוקי דעות" עם המבקש, כך כלשונו.

לאחר העיון בבקשה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

באשר לזימונו של המבקש – בתיק אישור מסירה מיום 23/1/2013 המעיד כי הזמנה למשפט לא נדרשה על ידי המבקש, ולכן יש לקבוע כי למבקש ניתן יומו אך הוא בחר שלא להתייצב למשפטו ואין לו להלין אלא על עצמו.

באשר לחשש לעיוות דין – אין ממש בטענות הסנגור המלומד, אשר מכוון, ככל הנראה, את טענותיו בעניין רף השכרות לפסק הדין שנתן בית משפט השלום בירושלים בענין עוזרי. ברם פסק הדין נהפך בערעור (ראה: עפ"ת (י-ם) 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עינת מלכה עוזרי (2010), שם נפסק, כי רף השכרות יעמוד על 290 מק"ג. לפיכך, ומשנטען כי כמות האלכוהול של המבקש היתה "בתחום המותר" (הכמות הנקובה בכתב האישום), הרי, שלפי הדין, היה שיכור בעת שנהג ברכב.

מעבר לכך, לא היתה כל התייחסות בבקשה לראיות ולסיכויי הגנה. יצוין, כי לפי דוח הנסיבות, עולה כי השוטר הריח ריח אלכוהול מפיו של המבקש ובתחקור ראשוני שנערך לו הוא אישר ששתה בירה. בדיקת נשיפון שנעשתה לו, לימדה על החשד כי הוא נוהג שיכור. המבקש נמדד באמצעות מכשיר הינשוף הנהנה מחזקת תקינות (ראה הפסיקה דלעיל), ולכן מדידת האלכוהול שהצביעה על שכרותו של המבקש, לכאורה, מדוייקת.

שיהוי וחוסר תום לב – כלל יסוד במשפט, הוא כי כל העותר לסעד מביהמ"ש לבוא בידיים נקיות. משנפסל המבקש, חובתו היתה עפ"י החוק (סעיף 61(א) לפקודת התעבורה) להפקיד את רשיונו, כך גם ציווה עליו ביהמ"ש, אך הוא בחר להמשיך ולהחזיק ברישיון ולעשות בו שימוש כעולה מבקשתו, בניגוד להוראות פסק הדין והוראת ההפקדה של בית המשפט (עיין סעיף 67 לפקודת התעבורה וכן ראו סעיף 287 לחוק העונשין התשל"ז 1977).

לא זו אף זו, עם מתן ההחלטה על חובת ההפקדה, נדם קולו של המבקש, ורק עתה מקץ 3 שנים שעשה שימוש ברישיון, ולא קיים את הוראות החוק ואת צו ביהמ"ש, הוא ביצע הפקדה, ושב ועותר לביטול אותו פסה"ד. אין ספק כי מדובר בזילות ברורה של החוק וצווי ביהמ"ש, ושיהוי עצום, וגם מטעם מצטבר זה הייתי דוחה את הבקשה.

המבקש טוען לזכות הגישה לערכאות, אין ספק כי מדובר בזכות יסוד חשובה, אך לצד זכויות אזרח ישנן חובות בסיסיות, כגון: ציות לחוק ולצווי ביהמ"ש. נאשם שיודע שהוא פסול מנהיגה וביהמ"ש מחייב אותו לבצע הפקדה ולמרות זאת ממשיך לאחוז ברישיון ולעשות בו שימוש, מעיד על עצמו כי הוראות החוק וצווי בית המשפט הם לצנינים בעיניו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: